Articles

By Rav Efraim Kachlon

 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 

Alon HaKodesh

(Text)

ALON HaKODESH 1 (Tisha B'Av Edition)-1.j
ALON HaKODESH 4.png
ALON HaKODESH 4.png
 

Alon HaKodesh Newsletter (1) Tisha BeAv Edition

החורבן והחופשה

"זה קצת צורם..." – הוא אמר.

"מה צורם?"

"שיום אחרי ט' באב שבכינו (?!) על החרבן, והצטערנו, רואים שאפילו שומרי תורה ומצוות שטים להנאתם בקייאקים בנהר הירדן, משתוללים, שמחים, כאילו בית המקדש כבר נבנה..."

על הנקודה הזו שאולי נראית תמוהה נדבר, ונעסוק.

נקודת ההתחדשות של היהודי מופלאה – כמות הצרות הסבל והשואות שעבר העם היהודי הוא יותר מכל העמים בכפל כפליים, בודדות התקופות שנחשבות כ"תור הזהב" שהתקיים בנו "איש תחת גפנו ותחת תאנתו" (מלכים א, ה, ה), ולמרות הכל כענבים במדבר הצומחים מתוך הישימון הצחיח, כן עם ישראל צומח מתוך חשכת הגלות, קול חדוות החיים ושמחת ההתחדשות התמידית גברו על הקול המאיים של המוות והחידלון – דידן נצח.

סוד זה היה קיים באופן תמידי אצל ר' עקיבא גדול התנאים שבגמרא בסוף מסכת מכות מסופר שלמרות שהיה סמוך לזמן חרבן בית שני [לפני 1949-1950] וחבריו התנאים קדושי עליון בכו על החרבן – ר' עקיבא במידתו הנפלאה היה מצחק - מצחק על הצמיחה מתוך החושך, ההתחדשות מתוך הכאב והשכול, שזהו סוד קיומו והצלחתו של עם ישראל.

ומעתה, הנהגת ימי בין הזמנים שמשמים גרמו שתהיה לאחר ט' באב ג"כ מסמלת את הנהגת השמחה מיד לאחר החרבן מעין הנהגת ר' עקיבא בשעתו.

וכאן הבן שואל, מאין שאב ר' עקיבא ועימו כל בית ישראל בכל הדורות, את העוז והתעצומות להמשיך את החיים בצעדת המוות, את השמחה בסימטת היגון, ואת הביטחון בגיא צלמות?

התשובה טמונה בדברי ר' עקיבא עצמו שאמר, שהפסוקים מבטיחים נחמה ש"עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים" (זכריה ח, ד), והאמונה בפסוקים, בתנ"ך, ובקב"ה, היא מקור הכח להתעורר ולהשתקם מתוך האפר ומתוך האדמה החרוכה.

כולם זוכרים ומתרפקים על הנאום ההיסטורי של בן גוריון בוועדת פיל (באוגוסט 1936 למנינם), כשביקשו ממנו להציג את הקושאן והטאבו של היהודים על פלסטינה, מיד הניף בן גוריון בגאון את ספר התנ"ך שהיה מונח לידו ואמר – זהו הקושאן הטוב ביותר שיכול להוכיח שהארץ שלנו... אומות העולם קיבלו את דבריו.

לפני מספר שנים ח"כ אחמד טיבי סיפר את הסיפור הזה באחת התוכניות ופנה למראיין היהודי – ושאל – "אתם לא יודעים שיש עוד פסוקים בתנ"ך שאותם אתם לא שומרים, ואליהם אתם לא מתייחסים, היחס שלכם לספר התנ"ך הוא כצרור סיפורים שאולי היו ואולי לא, הציווים הכתובים בו הם בעיניכם כהמלצות בלבד, או חוקים ישנים שאבד עליהם הקלח... ובשבילכם רק הפסוקים המאושרים ומוכיחים את ירושתכם בארץ ישראל הם הפסוקים האמיתיים, היתכן שחלק מהפסוקים אמת וחלק לא???".

למראיין לא היתה תשובה, השאלה היא, אם לך הקורא יש תשובה...

עם שאין לו קשר לעברו, לאמונתו, לקיום – מצוותיו לא יוכל לקום מתוך האפר, לא יוכל להשתקם מתוך החורבן. את זה הבין אפילו סלאח תעמרי חבר הפרלמנט הפלשתיני ששיכנע עשרות אלפי פלסטינים – כן, אנחנו יכולים לנצח את הישראלים, מכיון שהם מנותקים מעברם [הסיפור המלא מובא בספר ללכת שבי של העיתונאי אהרן ברנע].

ועתה, בחודש זה חודש אב המסמל את החרבן, ומנגד את ההתחדשות, זה הזמן המתאים ביותר להתחבר אל הדרך העולה במסילה בית אל – דרך אבותינו, כך תהיה לנו סיבה לשמוח בחופש הגדול – השמחה שלאחר החרבן.

 

Alon HaKodesh (2) Tu B'Av Edition

????ט"ו באב 'חג האהבה'

"פרחים שוקלדים לחג האהבה מי קונההההה" – הוא צועק.

אני מתעלם, מה לי ול'חג האהבה'.

לא, אל תבינו לא נכון – אני אוהב, אבל למה חג, ולמה צריך לציין את זה???

 

הגמרא בתענית (דף כו ע"ב), מספרת  אמר רבן שמעון בן גמליאל: לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב, שבו בנות ירושלים יוצאות בכלי לבן וחולות בכרמים, ומה היו אומרות: בחור! שא נא עיניך וראה מה אתה בורר לך, אל תתן עיניך בנוי, תן עיניך במשפחה, "שקר החן והבל היפי אשה יראת ה' היא תתהלל" (משלי לא, ל).

בעקבות ההנהגה ההיסטורית שכולה הייתה לשם קיום מצוות נישואין בקדושה ובטהרה, נצרב בתודעה של אי מי מעמנו – שצריך לחגוג ביום זה את 'חג האהבה'....

חג מסמל מאורע היסטורי שקרה, שצריך לשמוח בו על "שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה" – שכן מאורע שכזה הוא לא מופיע בכל יום.

כשקוראים לאהבה 'חג' מראה שעד היום לא אהבנו, או שזה לא היה בתודעתנו במחשבתינו, כנראה היינו עסוקים מידי כדי לאהוב...

אהבה אמיתית כפעולה ריגשית השוכנת בעמקי הלב, לא צריכה חגים או מועדים שיזכירו ללב שהוא אוהב, רק אהבה שאינה אמיתית שמצופה בצלופן רעשני וצבעוני אך בתוכה חלל ריק, צריכה פעם בשנה תזכורת, חג, חגיגה או מסיבה. 

***

באחת מנסיעותי עליתי עם נהג מונית שהיה רחוק מתורה ומצוות, הלה לא הצטיין במידת אהבת הזולת, בודאי שלא לאנשים החרדים, וקל וחומר לא לרבנים [כמבואר בגמרא בפסחים (דף מט ע"ב), גדולה שנאה ששונאים עמי הארצות את התלמידי חכמים יותר מששונאים אומות העולם את ישראל].

הוא התחיל לפטפט את הגיגי ליבו על שומרי התורה והמצוות "הם חסרי אחריות, מזניחים את הנשים שלהם..."

"אני מכיר אותם הם מתחתנים סתם כמו פאזל מחברים ביניהם..."

"הם לא אוהבים..." 

ועוד ועוד אימרות 'שפר'.

כיון שאני מטבעי אוהב לשמוע דברי חכמה – ומכלל הן אתה שומע לאו – וגם המנוחה בנסיעה מועילה לגוף יותר מפטפוטי סרק החלטתי לענות לו בקצרה... 

"אתה נשוי" – שאלתי 

"בטח – 30 שנה" 

"יש לי שאלה אבל תענה לי בכנות" – גירתי את סקרנותו - "אשתך יודעת שאתה אוהב אותה?"

"אֶה אֶה נראה לי שכן".

"אין לה שום ספיקות שאתה אולי לא אוהב אותה??" - חקרתי שוב

"לא יודע"

"תקשיב לי ותקשיב לי טוב – אצלינו שומרי התורה והמצוות - "החסרי אחריות" כלשונך - שהולכים ומדקדקים על קלה כבחמורה וכל הנהגתינו על פי התורה, הנשים קצת יותר רגועות, אתה יודע למה?"

"נו למה?"

"מכיון שאצלינו ההלכה מחייבת 'לאהוב את האשה כגופו ולכבדה יותר מגופו' (יבמות דף סב ע"ב רמב"ם הלכות אישות פרק טו הלכה יט), כך שהאשה בטוחה שבעלה שמקיים את כל חוקי התורה מקיים גם את זה, הבנת???"

הוא לא ענה, הוא שתק שתיקה רועמת – נראה לי שהצלחתי להעביר לו את המסר.

עצמתי עיניים ושקעתי לי בכמה דקות של מנוחה.... 

Alon HaKodesh (3) Be Honest with Yourself Edition

 

חגים, אנשים, ובעלי חיים

יום החתול הבינלאומי הוא חג החתולים שנחגג ב - 8 באוגוסט.

יום הכלב הבינלאומי הוא חג הכלבים שנחגג ב - 26 באוגוסט.

יום הסוס הלאומי ב - 13 בדצמבר - נחגג בארה"ב מדי שנה.

יום הקופים ב - 14 בדצמבר.

יום החמור ב - 1 במאי - נחגג במקסיקו ביום הפועלים. תושבי אוטומבה עורכים יריד מיוחד במהלכו החמורים זוכים לקיטונות של אהבה.

והרשימה עוד ארוכה...

ובאמת למה לא, כמו שהמציאו יום האם, יום האשה, ולהבדיל עצובים ביום השואה, ככה אפשר לחגוג חג לכל יצור באשר הוא, ובקרוב אולי נכריז על חג חדש "יום התיקן" – אותו חרק חום, שסובל ונרדף בידי עקרות בית וכפכפי עור, ושאר אמצעי תקיפה. ואולי אפילו נכריז בצער על ההשמדה ההמונית שעובר זן זה בידי מדבירים, שבהינף צינור מרעילים אותם למות...

***

נקודה של מחשבה בים הסוער של חיינו, למה אנחנו כבני אדם מרגישים עליונות על בעלי החיים? אנחנו הולכים וגם הם, אנחנו אוכלים ושותים וגם הם, למה אנחנו מחשיבים את עצמינו יותר בגלל החכמה שלנו? חסרים בעלי חיים עם רמת אינטליגנציה גבוהה?

הנביא אומר "ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו, ישראל לא ידע עמי לא התבונן" (ישעיה פרק א פסוק ג), במאמר זה אומר הנביא שכשיורדים עם ישראל מדרגתם הרוחנית, ולא מכירים במציאות ה' הם יותר גרועים מבהמות. 

כשאדם מתעדן לו על סטייק, הוא צריך לחשוב למה הרגו פרה בשבילי? האם אני מצדיק את הקיום של עצמי? האם אני שווה שהחלק שפחות חשוב בבריאה נשחט בשבילי? זו הסיבה שחז"ל אמרו (פסחים דף מט עמוד ב) שעם הארץ אסור לו לאכול בשר – שכן כלפיו אין הבדל בין המין האנושי לבעלי החיים. 

"מותר האדם מן הבהמה אין" (קהלת פרק ג פסוק יט) - "לבד הנשמה הטהורה" (מתוך סידור התפילה תפילת שחרית) – ללא ההבנה הבסיסית שאנחנו מכילים בקרבנו נשמה, אנחנו בבעיה קיומית, למה שהבהמות, ואפילו הצמחים יהיו טרף לשיננו, ולא אנחנו נהיה טרף לשיניהם? 

***

ככל שהאדם מתרחק מהתורה, גבולות הסדר בבריאה מטשטשים, "זובחי אדם עגלים ישקון" (הושע פרק יג פסוק ב) – את הפסוק הזה אמר רבי אלחנן וסרמן ה' יקום דמו, טרום השואה, כשראה בגרמניה גברת עשירה מנשקת את כלביה, והוסיף בצער – "כאן ישחטו בני אדם..."

כשאדם לא מבין את הגבולות שבבריאה, ואת תפקידו שלו כאדם, הוא יכול להגיע למצב של הריגת אדם וחיבוק כלב.

האופן הקיצוני ביותר שניתן היה לראות, היה ברוצח הנורא אדולף היטלר - כלביו של היטלר היו קרובים אליו יותר מאשר כל יצור אנושי עד ליומו האחרון. 

בקרב הביוגרפים של היטלר, חוזרת שוב ושוב העובדה שכלביו של היטלר היו קרובים אליו יותר מאשר כל יצור אנושי, ברמת האינטימיות והחברות שחש אליהם. 

מעדויות של הקרובים אליו ניתן ללמוד על קנאה פתולוגית של היטלר לכלביו. לקראת סוף חייו אמר היטלר כי הוא בוטח רק בכלבתו בלונדי ואולי גם בזוגתו אווה (Waite, 1977). 

הווטרינר פרדיננד סוורברוך (Sauerbruch) דיווח כי בשנת 1942 הוא זומן למשרדים הראשיים של הפיהרר. הוא הובל ללשכתו של היטלר, שם מצא חדר אלגנטי אך ריק מאדם. בעודו מסתכל סביב במבוכה התפרץ לחדר כלב ענקי, שהחל לנבוח בזעם, חשף את שיניו, קפץ על סוורברוך, הפיל אותו ארצה ומיקם את שיניו על צווארו.

הווטרינר, שעבד עם כלבים שנים ארוכות וידע איך להרגיע אותם נשכב דומם, והחל לדבר בעדינות עם הכלב וללטפו. אז נכנס היטלר זועם לחדר, לאחר ישיבה מתסכלת עם קציני הצבא ונתקף קנאה נוראית למראה עיניו: "מה עשית עם הכלב שלי? גזלת ממני את היצור היחיד שבאמת נאמן לי, לקחת את החבר שלי...", צרח לעבר סוורברוך המבועת. היטלר הודיע כי בכוונתו להרוג את הכלב בירייה ולאסור את הווטרינר. רק לאחר מילות חנופה מצד הווטרינר שדיבר על ליבו, היטלר חזר בו, ולא פגע בווטרינר או בכלב.

טירוף החושים של היטלר כשראה את פרידננד – מוביל אותנו למחשבה אמיתית, למה לא? למה לא להיות כזה קנאי לכלב, אם "מותר האדם מן הבהמה אין" – והכלב זה הייצור שנמצא בעמקי הרגש, למה לא להתנהג כמו היטלר?

יחס התורה לבעלי חיים הוא יחס הוגן, המנחיל ומתאים את מעמדו של האדם בדרגה עליונה, ואת הבהמה בדרגה פחותה, אך התורה דואגת שלא יצערו לחינם את בעלי החיים. 

זו הסיבה שהתורה דואגת לעזור לחמור שרובץ תחת משאו (שמות פרק כג פסוק ה, ובשולחן ערוך חושן משפט סימן רעב סעיף י), ואפילו לומר לגוי שיחלוב את בהמתו של יהודי בשבת, שלא תצטער הבהמה מחלבה (שולחן ערוך אורח חיים הלכות שבת סימן שה סעיף כ), אך מכאן ולהכניס את הכלב לעמקי הרגש, להרגיש שהוא יותר קרוב מבני אדם, אין זו דרכה של תורה, וכפי שראינו זאת הייתה דרכו של היטלר

Alon HaKodesh (4) Ayin Tova (Good Eye) Edition

נאס"א העולם והאדם

 

ב ־ 29 ביולי 1958 נוסד מנהל האווירונאוטיקה והחלל הלאומי, ובאנגלית: National Aeronautics and Space Administration ובקיצור NASA - נאס"א. 

נאס"א היא סוכנות החלל של ארצות הברית, האחראית על תוכנית החלל האמריקאית וחקר האווירונאוטיקה והחלל מטעם ממשלת ארצות הברית. עובדים בה יותר  מְ -  18,100 עובדים, עם תקציב של 17.8 מיליארד דולר.

מליארדי דולרים מקציבה ממשלת ארצות הברית לכל תוכנית פיתוח, כדי לחקור את המופלא והנסתר, עולם הכוכבים, מטאורים, כדורים אחרים, ואפילו קונספירציות של עבמי"ם למיניהם.

לא, אין לי קשר לנאס"א, אבל למרות הבזבוז כספים הגדול בכל אופן יש לנו מה ללמוד מהם.

המהרש"א (בחידושי אגדות בברכות דף י ע"א דיבור המתחיל הני) כותב משם חכמי המחקר - שהאדם הוא עולם קטן.  

אילו הייתה משקיעה ממשלת ארצות הברית את "המעשר" – מהסכום האסטרונמי שמשקיעה בעולם הנסתר של הגלקסיות והכוכבים [מחקר שמוטל בספק תועלתו הממשית לעולם], 'בעולם הקטן' - האדם, להנחיל לו ערכים מידות טובות והנהגות ישרות, אולי 'העולם הגדול' היה נראה אחרת.

ההשקעה 'בעולם הקטן' - האדם היא מוכרחת ומחייבת עמל יום יומי, גם אם ישקיע האדם בו את כל חייו, ברגע האחרון יכול היצר הרע להפילו, וכפי שכותב רבנו בחיי בספרו חובות הלבבות (שער ה - שער יחוד המעשה פרק ה) אתה ישן לו והוא – היצר הרע - ער לך.

ההשקעה 'בעולם הקטן' - האדם  שווה יותר מהשקעה בכוכבי השמים, בעוד שכוכבי השמים רחוק ההיזק מהם, בעולם הקטן יש סכנה מתמדת, שהחלק החייתי שבו יגבר על האדם שבו, ואז הוא יחריב את העולם – תשאלו את הנאצים על זה...

ההשקעה 'בעולם הקטן' - האדם, כדאית ורווחית יותר, כאשר הנפש מתוקנת, בכוחה להאיר על העולם, ו'העולם הקטן' משפיע על העולם הגדול.

והשאלה המתבקשת היא איך? איך אני הקטן, עם מינימום משכורת, ומקסימום בעיות, עם כל הבלגן שיש לי, המשכנתא, החובות, יכול להשפיע על העולם?

בגמרא בבבא מציעא (דף קז עמוד ב) מובא, אמר ריש לקיש: קשוט עצמך ואחר כך קשוט אחרים!, כדי להשפיע על אחרים צריך להיות מתוקן באותה בחינה, כשהאדם מתקן את נפשו מפגמיה, הרי הוא ממרק ומצחצח אותה ואורה הרוחני משפיע על כולם, בהנהגותיו, בתהלוכותיו, במעשיו, ובמחשבותיו.

ואין דבר בעולם שמתקן ומצחצח את הנשמה כמו לימוד תורה, שהיא אש המטהרת ושורפת כל חלק רע שבנפש האדם.

תיקון הנפש מיד ניכר כלפי חוץ, בכל צעד ושעל של האדם, העדינות השמחה ההארת פנים, כל אלו הם חלק מתיקון העולם הקטן והגדול.

גם מצות עשה מקיים האדם בזה, וכפי שלימד אותנו אליהו הנביא בתנא דבי אליהו רבה (איש שלום פרשה כו) "ואהבת את ה' אלהיך" (דברים ו, ה), שתהא מאהב שם שמים על הבריות, שיאמרו פלוני למד תורה, ראו כמה נאים מעשיו, כמה יפין דרכיו.  

בסיפורי חסידים מספרים על ר' יעקב מרדזימין ור' מנחם מנדל מקוצק שנפגשו. שאל הרבי את חברו: "לשם-מה נברא האדם?" ענה ר' יעקב: "כדי לתקן את עצמו", נענה הרבי מקוצק ואמר: "יעקב, אין אתה זוכר מה שאמר לנו רבינו, 'האדם נברא כדי לרומם את השמים'."

כן, בכוחך לרומם את השמים, להקרין מעולמך הפנימי על כלל העולם, בלי 18,100 עובדים, ואפילו בלי חצי אחוז מתקציב נאס"א.

 

Alon HaKodesh (5) Todah Le'HaShem Edition

אסון צ'רנוביל המחדל והלקח

ב-26 באפריל 1986, היה העולם עד לתאונה היקרה בהיסטוריה. 

אסון צ'רנוביל הוא האסון היקר ביותר הידוע לנו בהיסטוריה, הוא ידוע כאסון הכלכלי והחברתי הגדול בהיסטוריה המודרנית. 50% משטחה של אוקראינה הזדהם בדרך כזו או אחרת.

למעלה מ-200,000 איש נאלצו להתפנות ולהתיישב מחדש במקום אחר, בעוד ש - 1.7 מיליון בני אדם נפגעו ישירות מהאסון.

מנין ההרוגים המיוחס לאסון צ'רנוביל, כולל אנשים שמתו שנים מאוחר יותר, מסרטן שהתפשט בגופם בעקבות הזיהום, מוערך ב - 125,000.

עלות ניקוי הזיהום, יישוב מחדש של המפונים והפיצוי לנפגעים הוערך בכ - 200 מיליארד דולר, ועלות מקלט פלדה למפעל הגרעיני בצ'רנוביל תעלה 2 מיליארד דולר.

התאונה יוחסה באופן רשמי למפעילים בתחנה, אשר התעלמו מהבירוקרטיה ופעלו בניגוד מוחלט להוראות הבטיחות.

***

אבל למה לחפש אשמים, בואו נחליט שפשוט האסון קרה מעצמו? על ידי פיצוץ אקראי, או שכמה מולקולות החליטו מעצמם לשלב כוחות ולפרוץ את מנגונני הבטיחות 'ולראות עולם'... 

לא רק האסון הזה, כל אסון שקרה, מחפשים אשמים למחדל, למוות ברשלנות, ולהפסד הכספי.

אף אחד לא יגיד שזה קרה לבד, אם זה קרה – אז כנראה שמשהו אחראי על זה.

המחשבה הפשוטה הזו, מתקבלת על כל בר דעת...

***

באחת מתוכניות הקומדיה בטלויזיה (הלא חינוכית) הישראלית, הכריז השדרן התורן, שהוא לא מאמין באלוקים, כי הוא עם שכל "ישר", והגיוני. 

השכל העקום שלו – עקום יותר מהמגדל הנטוי של פיזה (ובאיטלקית: Torre pendente di Pisa) הניצב בפיאצה דיי מיראקולי, בפיזה שבאיטליה. שעד לתחילת שיקומו הגיע קצב הנטייה של המגדל ל-1.2 מ"מ בשנה. והשדרן עם השכל "הישר" שלו מתעקם בכל רגע של חיים הרבה יותר.

אם אותו שדרן עם שכל "ישר" – ילך ברחוב ויקבל סתירה [ואולי כדאי שיקבל, שיתאפס על עצמו], הוא יחשוב שמשהו נתן לו את הסתירה, או שזה קרה לבד???

ועולם נפלא שכזה, עם אין סוף נבראים בחכמה אלוקית נפלאה – כן נברא לבד???

את זה הבין אברהם אבינו בגיל שלש (נדרים דף לב ע"א), ולצערנו יש אנשים שלא מבינים את זה גם בגיל שלושים ושלש...

Alon HaKodesh (6) The Essence of Todah (Gratitude) 

 

הפרארי, הזקן, והזקנה הרוצחת

חברת המכוניות פרארי, רגילה בבקשות ושיגעונות מוזרים של לקוחותיה, אבל גם הם הופתעו לבקשת הקשיש בן ה - 86 מאילת, שרכש במיטב כספו את הפרארי פורטופינו החדשה והפתיעה, כשביקש להקדים את אספקת הרכב עבורו - כדי שיספיק ליהנות ממנו כמה שיותר.

החברה, ששמעה את גילו של הקשיש, נענתה לבקשה וזמן ההמתנה קוצר משמונה חודשים לארבעה בלבד. הלקוח החדש הפך ללקוח המבוגר ביותר של מוכנית העל האיטלקית בישראל.

הקשיש לא הסתפק במכונית שמחירה הבסיסי הוא 1.7 מיליון שקלים והוסיף ממיטב הפינוקים והאבזורים - מושבים חשמליים עם 18 כיוונים, זיכרונות וחימום בשווי 62 אלף שקל, מצלמת רברס בשווי 20 אלף שקל, ועוד.

משום מה הסיפור הזה גורם לי לחיוך קל עם הרבה עצב, זה באמת נחמד משובת הנעורים הזו של הקשיש האלמוני מאילת, שכנראה הוא לא מסכים עם האמירה המודרנית - "העולם שייך לצעירים", כך במקום להיות ספון בבית אבות עם פיג'מה של חולים, מוקף בזקנים רוטטים ומדוכאים, שחלקם על סף איבוד השפיות, הוא יגמא מרחקים בכבישי ישראל, ויהנה לו ברכבו החדש עם גג קשיח מתקפל, מנוע 8 צילינדרים, 3,900 סמ"ק טורבו, בהספק של 591 כח סוס, ובעלת תאוצה מ-0 ל־100 קמ"ש ב־3.5 שניות בלבד.

ממש חיים משוגעים....

אבל....

כאן מגיע האבל הגדול, שאותו גם מיודענו הזקן האלמוני מבין, החיים בסוף נגמרים, וכשהם נגמרים מכל הפאר וההדר של הפרארי הוא ישאר עם בור בעומק מטר, על קצת פחות משתי מטר, ועם הרבה חול...

ואז רגע אחרי שיתכסה בחול מה יהיה מה יקרה....

המחשבה הפשוטה של אנשי העולם הזה  היא, שלא לחשוב על המות, ובודאי שלא לחשוב על הרגע שאחרי המות, הכופרים האמיצים מתרברבים ואומרים את המשפט הידוע "אכול ושתה כי מחר נמות" (ישעיהו כב, יג), עוד כמה דקות של חיים שנוכל להינות כאן בעולם הזה, מחשבה שיטחית של אדם שמדמיין שהגיע לכאן כדי להינות, ואם כן בכל הכח, חבל על כל שנייה ובודאי שחבל על ארבעה חודשי נהיגה ברכב החלומי הזה...

ואם נעמיק קצת במחשבה שיטחית זו ונחשוב - אם ההנאות הם תכלית החיים, מימילא בעבורם צריך להילחם ולהשתגע, לא סתם להילחם, אלא מלחמה עד המות, שכן הם החיים בעצמם ותכליתם...

אם המחשבה הזו אכן נכונה אנחנו נבין מאד את גברת אנה מיי בלסינג, בת ה -92 שרצחה את בנה בן ה-72 כי פחדה שיכריח אותה לגור בבית אבות. כשהשוטרים הגיעו לדירה היא ישבה מעל גופת בנה ואמרה: "לקחת את חיי אקח גם את שלך"...

מחשבה "טהורה" על עצם החיים...

Alon HaKodesh (7) Everything is for the Good  

 

שלמה המלך "הרס" את המסיבה?

הרבה יסכימו איתי שהרגע המהנה ביותר בחתונה זה אחרי החתונה, כשהכל כבר עבר בשלום מגיעים לבית וסופרים את הצ'קים ופותחים את המתנות...

אבל נראה לכאורה, שאת הרגעים היפים האלה שלמה המלך "הרס" לנו, באומרו "שונא מתנות יחיה" (משלי טו, כז), מי לא רוצה לחיות, מביצי כינים ועד קרני ראמים בכולם מפעם הרצון לחיות, וכאן אומר לנו שלמה המלך שרק מי ששונא מתנות הוא יחיה, ומי שלא שונא ימות?

לא כיף לפתוח מעטפה, או מתנה במחשבה שהנה זה מקרב אותנו לחלקת הקבר בהר המנוחות...

אז מה באמת שלמה המלך רוצה מאיתנו, וכי כולם עשירים כמוהו (עיין ספר מלכים א, פרק י פסוק כא) שיכולים להרשות לעצמם לא לקבל מתנות???

הגאון ר' יהושע וולק כ"ץ לפני למעלה מארבע מאות שנה [נפטר בשנת שע"ד 1614], בחיבורו על ספר בעל הטורים בפרישה (חושן משפט סימן רמט אות ה) מאלפינו בינה ומבאר לנו את העניין, שהנוטל מתנה צריך להחניף לבריות הנותנים לו, ולא מוכיחם גם אם רואה שדרכיהם מקולקלים, ובזה ודאי גורם מיתה לעצמו, מה שאין כן המבזה ושונא מתנות, שאין צריך להחניף לשום אדם.

מדבריו הנפלאים אנחנו לומדים, שאין לחוש בקבלת המתנות מצד עצמם, אלא הבעיה היא שהמקבל ימנע מלהוכיח את נותני המתנות, ובזה גורם מיתה לעצמו, כמו שמלמדת אותנו הגמרא במסכת שבת (דף נה עמוד א), שצדיקים שלא מוחים בעוברי עבירה - מתים.

דבר נוסף אנחנו לומדים - כמה חשוב להוכיח את עוברי העבירה, ולגלות להם את השכר והעונש העתיד לבא, כמובן באופן המועיל ובסבר פנים יפות שיתקבלו הדברים.

ולחתן ולכלה – נשלח מסר מרגיע תמשיכו לספור צ'קים ומתנות...

Alon HaKodesh (8) Yom Kippur Edition

 

ואמרת בלבבך מי ילד לי את אלה" (ישעיהו מט, כא)

אי שם בשנת 1903 במרפאה של דוקטור אדוארד בלוך...

הדלת נפתחת כמעט ונעקרת ממקומה, אשה צעירה נדחפת מפוחדת עד אימה, מראיה המוזנח משהו העיד על עניות משוועת...

משפטים חסרי פשר וגמגום בלתי פוסק "תתתתתתצציילללל אותוווווו....."

דוקטור בלוך מיהר לגשת אליה, הוא הכיר אותה את גברת קלרה, שהייתה מגיע מידי פעם למרפאתו, הוא ראה את התינוק שבידה, חיוור חלש וכמעט לא מגיב... 

הוא ראה בהסתכלות מהירה, שמצבו הרפואי של התינוק לא בסדר בלשון המעטה, כבקיא ומיומן הניח את התינוק בזריזות על מיטת הטיפולים, ובזריזות אופיינית התחיל לעסות לו את רקותיו, הוציא מכיסו בקבוקון תרופתי חריף, כמה טיפות לפיו של התינוק ועיסוי נמרץ, החזירו את גוון הלחיים של התינוק לצבעם המקורי...

"אל תדאגי אדולף הקטן יחיה".... 

דוקטור אדוארד בלוך (Eduard Bloch; ‏30 בינואר 1872 - 1 ביוני 1945) היה רופא יהודי בעיר לינץ שבאוסטריה. עד שנת 1907 היה הרופא של משפחתו של אדולף היטלר, ובהמשך הציל היטלר את חייו מתוך הכרת תודה ואף כינה אותו "יהודי אציל".

ב - 1903 טיפל בלוך באביו של היטלר, אלויס היטלר, ובהמשך גם באמו, קלרה היטלר. קלרה היטלר סבלה מסרטן, ומתה בייסורים קשים, מה שדרש לקיחת תרופות מדי יום, אשר ניתנו לה לרוב על ידי בלוך. עקב מצבה הכלכלי הקשה של משפחת היטלר באותה תקופה, עבד בלוך בתעריפים מוזלים ולעיתים אף לא לקח כסף כלל. על כך מסר לו היטלר, שהיה אז בן 18, הכרת תודה נצחית. אפילו ב -1937 שאל היטלר לשלומו של בלוך וכינה אותו "יהודי אציל".

לאחר סיפוח אוסטריה ב - 1938 הורעו תנאי חייהם של היהודים באוסטריה. בלוך כתב להיטלר מכתב המבקש עזרה, וכתוצאה העניק לו היטלר הגנה מיוחדת של הגסטפו. הוא היה היהודי היחיד בלינץ בעל מעמד כזה. היטלר הסדיר לבלוך את הגירתו לארצות הברית, וב - 1940 היגר בלוך לברונקס שבניו-יורק.

לא ניכנס לעובדה, שבעצם רופא יהודי הציל את חיית הטרף הזו, שהרג 6,000,000 יהודים מבני עמינו, וגם לא על העובדה שבעצם הצלתו של היטלר הייתה הצלתו שלו... 

מה שכן נעסוק זה, מהו כוחו של מעשה קטן....

לפעמים אדם חושב, מה כבר יועיל שיחת טלפון שלי, לחבר או קרוב שאדבר איתו כמה מילים יפות וטובות על התורה ועל הקדוש ברוך הוא, מה יועיל דיסק של שיעורים או ספר תורני שאני ישלח לו, אף אחד לא יודע מה כח של מעשה קטן שמתגלגל, ובכוחו לשנות את העולם.

לפני כחמש שנים זכיתי להכיר את הרב ירון ראובן שליט"א – שיחה שהתחילה בהשגחה פרטית המשיכה בקשר מתמיד ורצוף עד היום. ורצה הבורא ברוך הוא, שנזכה לעבוד ביחד על פרויקטים גדולים. וברוך השם לפני כשנתיים הקמנו את ארגון "בעזרת השם" – ארגון נפלא שהוקם ללא מטרות רווח, אלא אך ורק להגדיל כבוד השם בעולם....

וההישגים מדהימים....

"ואמרת בלבבך מי ילד לי את אלה" (ישעיה מט, כא).

ועל כך בראש ובראשונה תודה לבורא העולם, שזיכנו להקים עולה של תורה, ולזכות הרבים.

וכמובן להורי היקרים ולהורי אשתי – שתמיד תומכים ומסייעים בכל עת ובכל שעה.

והחוט המשולש תודה וברכה לידידי היקר איש חייל רב פעלים הרב ירון ראובן שליט"א יושב ראש ארגון "בעזרת השם" שמוסר את נפשו יומם ולילה להפצת תורה ויהדות ויראת שמים, כה יתן ה' וכה יוסיף לו כח ותעצומות בבריאות איתנה, פרנסה בשפע והצלחה בכל מעשה ידיו, הון ועושר בביתו, וצדקתו עומדת לעד.

ואחרונה חביבה אודה ואברך לאשתי היקרה הרבנית שרה כחלון, שלוקחת על עצמה את כל ניהול הבית, כדי שאוכל לשקוע בתורה, ולהמשיך בזיכוי הרבים ביתר שאת ויתר עוז, כה יתן ה' וכה יוסיף לנו יחד בריאות איתנה נחת יהודית מכל הילדים, שפע ברכה והצלחה ברוחניות וגשמיות וכל טוב סלה...

Beriti Shalom Sukkot Edition

 

דרוש לסוכות

הנה נצטוינו בחג זה בציווי מיוחד של "למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בני ישראל" )ויקרא כג, מג(. והיינו שתכלית חג זה היא הידיעה הברורה של השגחת ה' יתברך על בניו עם – ישראל, מיציאת מצרים ועד עתה. ויסוד זה צריך להנחיל לדורות והיינו לבנים ולבני בנים עד עולם שכולם ידעו כלל זה. ועל ידי זה תתחזק מידת הבטחון בה' בכל צעד ושעל. וידע כל אחד ואחד שה' יתברך הוא רועינו זונינו ומפרנסנו ומכלכל את צעדינו ואנו מה לנו לדאוג. "בך ה' חסיתי" וכאשר יזכה האדם להכרה זו ולמידת הבטחון ואף ינחילנה לבניו אחריו ממילא לא ירעו בניו ובני בניו בשדות זרים, כי הבוטח בה' ומכיר בריבונו ובהשגחתו עליו בכל צעד ושעל לא הולך לחצוב לו בורות נשברים. ועל פי זה נראה לבאר מאמר הכתוב "בך ה' חסיתי אל אבושה לעולם" )תהילים לא, ב( שתיבת "בך" עולה בר"ת "כ'י ב'סכות". והיינו שחג הסוכות הוא הממ למד את האדם את מידת הבטחון בבורא יתברך וזהו "בך ה' חסיתי" שהבטחון רק בה'. ומימלא כשיזכה לזה ואף ינחיל מידה זו לבניו אחריו יתקיים בו המשך הכתוב - "אל אבושה לעולם". כמו שדרמ שו חז"ל )בברכות דף יז ע"ב( "ואין צוחה ברחבותינו" )תהילים קמד, יד( שלא יצא מזרעינו בן או תלמיד שאינו הגון שמקמ דיח תבשילו ברבים וגורם בושה להוריו ורבותיו. אשרי יולדתו וכבר ידוע ששבח הוא לאדם כשמשבחים את הוריו שילדוהו. ובשבח זה השתבח התנא הקדוש ר' יהושע בן חננייא שאמר עליו רבו ר' יוחנן בן זכאי )באבות פ"ב מ"ח( 'אשרי יולדתו'. והיינו משום שכאמ שר האדם ניכר בחינוכו ובהנהגת דרכיו הטובה משבחים את הוריו שהביאוהו לעולם וכדאמרו חז"ל )בשבת דף לב ע"א( מגלגלין זכות ע"י זכאי וחובה ע"י חייב. הדרן על מסכת סוכה ולפי זה יבואר מה שייכות יש סיום מסכת סוכה לענינו של חג. שהנה חז"ל )בסומ כה דף נו ע"ב( מספרים לנו את המעשה עם מרים בת בילגה שהמירה דתה והלמ כה ונשאת לסרדיוט אחד ממלכי יוונים. וכשנכנסו היוונים להיכל היתה מבעטת בסנדלה על גבי המזבח ואמרה 'לוקוס לוקוס )פירוש זאב זאב( עד מתי אתה מכלה ממונן של ישראל ואי אתה עומד עליהם בשעת הדחק' וכששמעו חכמים את הדבר הענישו את כל המשמרה משום אוי לרשע ואוי לשכנו. ואף אביה ואמה נענשו משום שתוצאת מעשה זה הוא מחמת ההורים שמה שאומר התינוק בשוק הוא ממה ששמע מאביו או מאמו ואף היא כשביזתה את המזבח מסתמא שמעה בבית הוריה זלזול ובזיון במזבח קודם התפקרותה. ויסוד זה שמלמדים אותנו חז"ל שמה שהתינוק דובר ועושה הוא מחמת הוריו הוא יסוד מוסרי גדול בחיים. שכשלא שומר האדם על עצמו ונותן דרור לפיו אף ילדיו לומדים ממנו לעשות כן. ועניין זה של חינוך הילדים להכרה בידימ עת ה' נלמדת בחג הסוכות וכמו שרומזים לנו חז"ל בסיום מסכת סוכה כיצד להצמ ליח בחינוך הילדים. ורבו ספרי המוסר העוסקים במידה נפמ לאה זו 'מידת הבטחון' ולא ע'ת האסף אך מעט שבמעט נביא והוא מדברי אדוננו דוד המלך ע"ה באומרו "שוא לכם משמ כימי קום מאחרי שבת אכלי לחם העצמ בים כן יתן לידידו שנא" )תהילים קכז, ב( ופירש רש"י '"שוא לכם" – בעלי האוממ ניות המשכימים ומאחרים למלאכתם וממ תפרנסים בעצבון וביגיעה בלחם העצבים של טורח. "כן יתן" - הקב"ה פרנסה למי שמנדד שנת מעיניו בשביל לעסוק בתומ רה. "לידידו שנא" - למנדד מעיניו שינה'. )וע"ע במצודת דוד ומצודת ציון שם(. גם הרב אבן עזרא כתב )שם(, 'הכל נגזר מהשמים ולכל יתן השם כאשר גזר לא כמחשבת אדם מרוצתו ויגיעתו ותחבולומ תיו'. ואם כן על מה הבהלה, המאמץ, והטרחה אחרי בצע כסף, כלום לא עדיף לשקוד על דלתות התורה ולזכות לשתי העולמות אם רק נבטח בכח הבורא ברוך הוא?! קניות בחינם כאן המקום להביא סיפור אמיתי שהתרמ חש בדורינו. אברך תלמיד חכם המטופל בילדים רבים, שהמעות לא היו מצויות בכיסו, החליט בדעתו לעבוד על מידת הבטחון. במשך חודשים רבים למד את ספר חובות הלבבות של רבינו בחיי בשער הביטחון. עד שהרגיש שהוא מוכן לנסיון... כעת הגיע זמן הבדיקה - חשב בדעתו. והחליט שיצא לקניות ללא כסף שבין כה לא היה מצוי אצלו ויקנה כל מה שצריך לכלכלת ביתו בשפע, ויבטח בבוראו שלא יאכזבו. ממחשבה למעשה נכנס למרכז הקניות והתחיל למלאות עגלה בשר, עופות, דגים, מוצרי חלב, פירות, ירקות, - והכל בשפע. לפתע ראהו אחד משכניו שידע את מצבו הכלכלי, פנה אליו ושאלו "מה קרה זכית בלוטו?, מה אתה ממלא את העגלה בכל כך הרבה דברים בלי הבחנה, יש לך כסף לשלם את כל זה". "לא", ענה האברך – "אך אני בוטח בקב"ה שישלם". אותו שכן חשב שדעתו של ידידו האברך נטרפה עליו. אך חשב - 'נראה מאין תבא לו הישועה'.

עץ הבַניַאן והאדם

עץ הבַניַאן הוא עץ משפחת התותיים, מסוג הפיקוסים, הוא מתפתח בצורה מיוחדת: גרעיני הבניאן מועברים על ידי ציפורים, אל הענפים העליונים של דקלים או עצים אחרים. הגרעינים נובטים בראשי העץ, ומתפתחים לענפים החותרים להשתרש בקרקע.

כאשר מגיעים הענפים לקרקע הם גדלים לגזעים ומפתחים ענפים חדשים.

במשך הזמן חונק הבניאן, את התומך בו וממיתו...

 

***

ראש הקהילה בפראג לפני כ - 400 שנה היה רבי יעקב בַסֶוִי, חכמתו ופיקחותו היו לשם דבר, הוא היה חשב כלכלי וגאון מדיני, בשנת השע"א (1611) העניק לו הקיסר את התואר "יהודי – חצר קיסרי". ובעקבות הצעותיו הכלכליות הוענק לו כהוקרה התואר: "האציל לבית טרויינברג".

כיהודי אציל נפש, הוא דאג ליהודי פראג ומילא את כל חסרונם. רכש בכספו עשרות בתים שהיו סמוכים לרובע היהודי ותרמם לקהילה, ובכך הגדיל את תחומי הרובע. בהשפעתו לא הקפידו השילטונות שהיהודים יקיימו את כל ההגבלות שחוייבו בהן.

בעת כיבוש פראג על ידי הקיסר פרידננד ה-2 בשנת הש"פ (1620) שדדו חיליו את תושבי העיר ובתים רבים העלו באש. רבי יעקב הציב שומרים מחיילי הקיסר על הרובע היהודי והיהודים לא נפגעו. 

בפועלו המבורך הצליח לחלץ ממאסר את הרב והדיין של פראג, רבי יום טוב ליפמן הלר מחבר התוספות יום טוב, שנאסר בשנת השפ"ט (1629) לאחר שהעלילו עליו שפגע בכבוד הקיסר והכנסייה. 

לקראת סוף ימיו האשימה אותו קבוצה מבני הקהילה שבחלוקת נטל המיסים על בני הקהילה נוהג משוא פנים, והלשינה עליו כמי שרימה את הקיסר. רבי יעקב נאסר וכל רכושו הוחרם. בהתערבות אנשים רמי מעלה, ביניהם ידידו המצביא המהולל ולנשטיין, שוחרר רבי יעקב ממאסר, אך לא שב לפראג אל בני קהילתו כפויית הטובה, אלא העדיף לגור עד יום מותו בקרבת ידידו ולנשטיין. 

 

***

רבי ברוך בר שמואל או בכינויו רבי ברוך מפינסק, התפרסם בדורו כחוקר ורופא מוצלח בעל ידע בשימוש ברפואות טבעיות, בחודש אב התקצ"ג (1833) הגיע לצנעא בירת תימן, בעקבות חיפושו אחרי עשרת השבטים.

חפץ היה לעניין את האימאם (המושל) של תימן, בתוכניותיו, אך נודע לו שהאימאם חולה אנושות.

הוא הציע את שירותו הרפואי וידיעותיו הרבות בחכמת וסגולת הצמחים, והצליח לרפא את האימאם ממחלותיו, וזה מינהו לרופא החצר ליועצו ולאיש סודו. 

אך כדרכם של קנאים מוסלמים, באו ודיברו עליו רעה אצל האימאם והבאישו את ריחו, ובאחד מטיוליו בגן עם האימאם בחודש שבט התקצ"ד (1834), ירה בו האימאם למות וציווה לזרוק את גוויתו למאכל החיות, אך החיות לא נגעו בגופו. 

 

 ***

המציאות מראה שתופעת עץ הבניאן לא נשארת במין הצומח, גם חלק מהמין האנושי אם לא רובו, מציאות חייו כמו העץ הזה. "כי האדם עץ השדה" (דברים כ, יט), במובן השלילי של האימרה מתפתחת ועולה ברוב אנשי העולם, שלא רק שלא משיבים טובה, אלא גם משיבים רעה. 

וכבר אמר שלמה המלך "משיב רעה תחת טובה לא תמוש רעה מביתו" (משלי יז, יג), ופירוש הדברים: אדם שמחזיר רע בעבור הטובה שקיבל, הרעה תדבק בו כל ימי חייו. שכן מצא מין את מינו הוא רע, ולכך הרעה תשרה במעונו...

 

Alon HaKodesh (9) The Winning Perspective

 

Alon HaKodesh (10) Chanukah Edition w/ Official NEW Publication From Rav Ovadia Yosef zt'l

 האנטישמיות חוגגת

נס חנוכה 

 

נס חנוכה שכלול בו נצחון המלחמה ומציאת פך השמן, מסמן את שנאת ישראל הצרופה שהיתה במשך כל הדורות. אנטיוכוס הרשע הנקרא אפיפנוס נעשה מלך יון בשנת ג' אלפים תר"י, ובשנה השישית למלכותו עלה על ירושלים והחריב את בית המקדש, והעמיד צלם בהיכל, וביטל שבת ומועד ומילה. (סדר הדורות חלק א שנת ג' אלפים תרי עמוד רכח). מה אכפת לו למלך רשע ועריץ זה שישמרו עם ישראל מילה חודש ושבת??? מה בוער לו להחריב את בית המקדש? שנאה בלתי מוסברת זו לא מתבטאת בשנאת הגוף וביישות ששמה ישראל, אלא שנאת הרע לטוב, החושך לאור, הטומאה לטהרה. שנאה זו לא מובנת, ולא מוסברת... 

פעמים והאנטישמים שונאים את היהודים כשאינם יודעים אפילו מה זה. מעת היותנו לעם בעומדנו על הר סיני, יחד עם לוחות הברית ירדה ונכרכה שנאת אומות העולם עלינו. וכמבואר בגמרא (שבת דף פט עמוד א) למה נקרא שמו הר סיני - הר שירדה שנאה לאמות העולם עליו.

 

***

מרלו שייקספיר והיהודים

המחזה המפורסם "היהודי ממלטה" (The Jew of Malta) שנכתב בשנת 1590 על ידי המחזאי הבריטי כריסטופר מרלו, מעיד על העובדה שלא צריך להכיר יהודי בשביל לשנוא אותו. המחזה מציג את היהודי כדֵמוׄן [שטן] שכל מטרתו להזיק ולהרע. המחזה של מרלו נחשב ליצירה אנטישמית. המחזה נכתב בתקופה של קושי כלכלי באנגליה שגרם, בין השאר, לטינה כנגד קהילות של זרים שחיו באנגליה למרות שיהודים לא חיו באנגליה באותה תקופה.

המחזה של מרלו השפיע על ויליאם שייקספיר וניתן לחוש בהשפעה זו במחזה "הסוחר מוונציה" שכתב שייקספיר בעקבותיו בשנת 1597. המחזה נגוע באנטישמיות של התקופה, ובמיוחד דמותו של שיילוק היהודי - שהיא דמות של אדם צמא דם, אשר לא רק שהוא שואף להתעשר על חשבון הנוצרים, אלא גם להשמידם בפועל. המחזה נסוב סביב התחייבותו של נוצרי בשם אנטוניו לערוב לחובו לשיילוק בליטרת בשר מגופו, וסביב דרישתו של שיילוק לגבות את ליטרת הבשר בפועל ממש.

שייקספיר עצמו פעל בתקופה שבה היהודים לא חיו בבריטניה זה מאות בשנים – המלך אדוארד הראשון גירש את היהודים מהאי בשנת 1290, לאחר היסטוריה קצרה ועקובה מדם של הנוכחות היהודית באי בימי הביניים שכללה עלילות דם ופרעות. אוליבר קרומוול השיב את היהודים אל האי, עשרות שנים לאחר מותו של שייקספיר – יש להניח כי שייקספיר לא ראה יהודי מימיו. עם זאת, לא הפריע לו הדבר לשנוא ולהמחיז מחזה שלם על דמות מעוותת של יהודי צמא דם. 

***

פשר השנאה 

מה פשר השנאה הזו ולמה היא מועילה? שאלה פשוטה זו צריכה להישאל על ידי כל אחד שמכיר את ההיסטוריה של עמינו.

אפשר אפילו להסתפק בהיסטוריה של השנים האחרונות מעת שהוקם הגוף הבינלאומי של האומות המאוחדות שלפי הצהרת הארגון הוא אחראי להגן על זכויות האדם ולקדם אותם. ואותו ארגון זכויות האדם אחד הנושאים העיקריים בהם מתמקדת המועצה היא ביקורת על ישראל, בשמונה שנים הראשונות של הארגון (2006-2014) הוציאה הוועדה 50 הודעות גינוי לישראל, שהן כמחצית הודעות גינוי לכל מדינות העולם יחדיו. במהלך השנים הספיקה הוועדה לגנות את ישראל 9 פעמים על הפרות זכויות אדם מתוכן 8  פעמים בשנה אחת, בעוד שאף דיקטטורה בעולם לא גונתה יותר מפעם בשנה. מאין נובעת השנאה התהומית הזו כבר למדנו, אך מה תועלתה?

הכתוב אומר "וִהְיִיתֶם לִי קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' וָאַבְדִּל אֶתְכֶם מִן ־ הָֽעַמִּים לִהְיוֹת לִֽי" (ויקרא כ, כו). 

הקב"ה חפץ להבדיל אותנו מן העמים, ההיפך מהמחשבה והשאיפה המצערת של חלק מעם ישראל האומרים – ככל הגויים בית ישראל. 

והנביא אומר בשם האלוקים: "וְהָֽעֹלָה֙ עַל־ר֣וּחֲכֶ֔ם הָי֖וֹ לֹ֣א תִֽהְיֶ֑ה אֲשֶׁ֣ר׀ אַתֶּ֣ם אֹמְרִ֗ים נִֽהְיֶ֤ה כַגּוֹיִם֙ כְּמִשְׁפְּח֣וֹת הָאֲרָצ֔וֹת לְשָׁרֵ֖ת עֵ֥ץ וָאָֽבֶן. חַי ־ אָ֕נִי נְאֻ֖ם אֲדֹנָ֣י ה֑' אִם־לֹ֠א בְּיָ֨ד חֲזָקָ֜ה וּבִזְר֧וֹעַ נְטוּיָ֛ה וּבְחֵמָ֥ה שְׁפוּכָ֖ה אֶמְל֥וֹךְ עֲלֵיכֶֽם. וְהוֹצֵאתִ֤י אֶתְכֶם֙ מִן ־ הָ֣עַמִּ֔ים וְקִבַּצְתִּ֣י אֶתְכֶ֔ם מִן־הָ֣אֲרָצ֔וֹת אֲשֶׁ֥ר נְפוֹצֹתֶ֖ם בָּ֑ם בְּיָ֤ד חֲזָקָה֙ וּבִזְר֣וֹעַ נְטוּיָ֔ה וּבְחֵמָ֖ה שְׁפוּכָֽה" (יחזקאל פרק כ, לב – לד).

כאן מבטיח הנביא בשם ה' שאם יהודי לא יעשה קידוש – ויקדש את עצמו בהבדלותו מאומות העולם וחוקותם. יבא הגוי ויעשה הבדלה – ויוציא את היהודי מתוכו. 

כידוע, חוקי הגזע הגרמניים כללו בתוכם את החוק להגנת הדם הגרמני והכבוד הגרמני – וב15 בספטמבר 1935 התקבל החוק שבו נאסרו נישואים בין יהודים ובין נתיני המדינה בעלי דם גרמני, או בעלי דם קרוב לו.

היטלר ידע, שצריך להתגונן מפני היהודי שלא יתערב עם אומות העולם, וגילה זאת בספרו מיין קאמפ בסוף הפרק השני שם מופיעה הצהרת האמונה של היטלר (עמ' 679) כתב: "מאמין אני היום, שאני פועל ברוחו של בורא עולם הכול יכול. בכך שאני מתגונן מפני היהודי, אני נאבק למען פועל ידו של אדון עולם".

נמצא ששנאת ישראל המצויה, תפקידה להיות גורם להרחיק את עם ישראל שלא ירצו להדמות לגויים ולהתקרב ולהתנהג כמוהם.

תועלת נוספת המשמשת שנאת ישראל זו, היא העונש שמעניש הקב"ה את עם ישראל על ידם. וכמאמר הנביא: "ה֥וֹי אַשּׁ֖וּר שֵׁ֣בֶט אַפִּ֑י וּמַטֶּה ־ ה֥וּא בְיָדָ֖ם זַעְמִֽי" (ישעיה י, ה), שבורא העולם משתמש באומות העולם כשבט ומקל להלקות את ישראל ולהענישם. עונש זה חוץ מהרמז העבה שעם ישראל לא עושים רצונו של מקום, יש בו הוראה ישירה - כמו מי רציתם להיות, וכמי רציתם להידמות? כמו אותם הרוצחים שעכשיו טובחים בכם ללא רחם.

 

פשיטת רגל חינוכית 

העולם המערבי דוגל בשיטת חינוך פתוחה, איש באמונתו יחיה – זאת הסיסמא. אין מי יאמר לאדם האנושי מה תעשה ומה תפעל. שיטת החינוך הזו קיימת ברוב העולם, וגם ברוב בתי הספר בישראל. 

בואו נתבונן בתוצאות של החינוך המערבי:

הנקודה הראשונית הנלמדת בבתי הספר היא מוצא האדם, צ'רלס דרווין (1809-1882), מדען וחוקר טבע בריטי, בשנת 1871, את  ספרו "מוצא האדם" שבו הוא כתב במפורש שמוצא האדם והקוף הוא מאב קדמון אחד, ומפרט איך התפתחו הכלים והשפה האנושיים... 

עוד העלה דרווין במחקריו כי בין המינים בטבע שורר מאבק קיום מתמיד, ובמהלכו מתרחש תהליך "הברירה הטבעית" – בו החזקים שורדים והאחרים נכחדים. 

תפיסתו של דרווין הועתקה, בניגוד להשקפתו, לתחום היחסים החברתיים והיא מכונה "דרוויניזם חברתי". 

על פי תפיסה זו, החברה האנושית מחולקת לגזעים עליונים ונחותים המקיימים ביניהם מלחמת קיום שבה שורד החזק והאיכותי.

תפיסה זו המראה שהאדם הוא רק בעל חי משודרג, הפועל היוצא ממנה הוא שגם כללי המשחק בעולם החי - שרק החזק שורד - חלים וקיימים גם עליו.

בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20 החלה תורתו של צ'ארלס דרווין להתפשט ולהיקלט בחוגים רחבים, לעיתים בלוויית פרשנות גזענית בוטה. המלומד האנגלי פרנסיס גולטון, בן דודו של דרווין, בשנות ה-80 של המאה ה-19, הרחיב את תואריית דרווין וטבע את המונח אֵאוּגֵנִיקָה (Eugenics), שפירושה השבחת המין האנושי. 

פילוספיה זו השפיעה רבות על גרמניה הנאצית בפיתוח תורת הגזע ובעיקר ביישום תוכנית T4 - אותנסיה (גרמנית: Aktion T4), מבצע גדול שנערך במהלך שלטונם של הנאצים בגרמניה (1939 – 1941), ונועד לחיסול כל ה"לא כשירים" ולדאוג ל"טיהור הגזע הארי". בתוכנית זו, שהתבססה על האידאולוגיה הנאצית הגזענית ועל עקרונות אאוגניים, רצחו הנאצים באמצעים שונים, לרבות תאי גזים, כ-90 אלף גרמנים שסבלו מפגמים גופניים, כמומים מולדים או מחלות כרוניות וכן מקשיים נפשיים. רעיונות ואמצעים שיושמו בתוכנית זו, שנוהלה על ידי הנאצים, הועתקו בשלב מאוחר יותר למבצע השמדת היהודים. 

האידאולוגיה הנאצית הייתה אין לאדם חלש או פגום מה לעשות בעולם, וכפי שהיטלר עצמו כתב ב"מיין קאמפף" כי: "יש רק חרפה אחת: להביא, על אף מחלתו וליקויו של אדם, ילדים לעולם. וכבוד אחד נעלה ביותר: להימנע מעשות כן."

זוועת העולם לא נעצרה כאן, המחשבה שהאדם הוא בעל חיים טורף השתדרגה עוד במוחו הקאניבלי 

של הרודן ז'אן-בֶּדֶל בּוֹקאסה אוכל האדם האפריקני.

ההיסטוריון ג'יילס מילטון מציג בספר "הערות שוליים מרתקות מן ההיסטוריה" את הדברים שבוקאסה הואשם בהם, בינהם קניבליזם, הטלת מומים, סדיזם, מעילות, ושלושים ושמונה רציחות. הקיסר לשעבר של הרפובליקה המרכז-אפריקנית, מצא את עצמו על דוכן הנאשמים בדצמבר 1986. 

עדי התביעה תיארו את האכזריות המפלצתית של משטרו. אחד מטבחיו לשעבר, פיליפ לינגוויסה, סיפר שפעם הורו לו להכין לבוקאסה ארוחה מיוחדת. המנה הראשית הייתה גופת אדם שהקיסר שמר בחדר הקירור שלו.מעשיו המזוויעים של בוקאסה – מובנים היטב על פי תאוריית דארווין, אם מוצא האדם והקוף שווים, למה שלא יתדמה בכל תהלוכותיו לבעל חיים???

הדעה האנושית לא מחייבת, היא רק גורמת איך לשכלל את הזוועה.

חז"ל הקדושים הכירו את המין האנושי וזוועתו ולכן אמרו במשנה (מסכת ידים פרק ד משנה ו) שאחת הסיבות לטומאת עצמות אדם  - שלא יעשה אדם עצמות אביו ואמו תרוודות. ומעין זה אמרו בגמרא (במסכת חולין דף קכב ע"א), אמר עולא: דבר תורה עור אדם טהור, ומה טעם אמרו טמא - גזירה שמא יעשה אדם עורות אביו ואמו שטיחין.

זו תוצאה של אי חינוך – או חינוך לפי התרבות המערבית. 

התרבות המערבית פשטה את הרגל, אותם הליכות והלכות ששקדו ללמדם לא החזיקו את עצמם במבחן המעשה. העם הגרמני שהיה בזמנו הנאור ביותר והמיוחד ביותר – הוכיח שעם כל נארותו הוא לא רחוק מהרודן האפריקאי בוקאסה, שניהם התנהגו כחיות טרף ללא מוסר ללא ערכים, אלא אך ורק עם אגו עצמי – אני ואפסי עוד. 

תורת ישראל בכל הלכותיה והליכותיה הוכיחה את גדלותה באין ספור מקרים שקרו ויקרו, המוכיחים על שינוי תפיסת החיים וערך חיי האדם כערך קדוש ומקודש מעל הכל.

ההכרה בערך החיים כערך עליון ומרומם על הכל, נובע מהציווי האלוקי "וחי בהם" (ויקרא יח, ה), אלוקים שנתן את החיים כדי לחיות, הוא קידש את קדושת החיים בערך עליון. ואם הוא נתן את החיים לחלש לזקן או לבעל מום, אות היא שגם הוא שייך לקדושה הנצחית קדושת החיים. 

כמה מצער לראות הורים שאוהבים את ילדיהם ולמרות זאת שולחים אותם ללמוד בבתי ספר שלא מלמדים על ערך החיים ותכלית החיים.

זאת הסיבה שנסיונות ההתאבדות בקרב בני הנוער לא פוחתים, כי כשאין ערך לחיים, ואין תכלית לחיים, בשביל מה לחיות. 

כל הורה שאוהב את ילדיו – ורוצה את טובת חייהם, ידאג לשלוח את ילדיו למקומות טובים שמלמדים על תכלית החיים ומטרתם. רוב בתי הספר כיון מקנים מקצוע קריירה ותאוות ממון, תאוות ממון שיכולה להתעצם לרמה כזו שיעה את עורות אביו ואמו שטיחים לרגליו....

***

אחד מגדולי המדענים היהודים שלמרות שהאמין באלוקים – לא שמר תורה ומצוות היה אלברט איינשטיין.

המדען המהולל והמוערץ בפי עשרות מליוני אנשים ברחבי העולם, למרות כל מה שתרם למדע, לא קיבל את הכבוד המגיע לו אחרי מותו.

 אינשטיין נפטר ב-18 לאפריל 1955 בבית החולים פרינסטון אשר בעיירה פרינסטון בניו ג'רסי. תוך שעות, העיירה השקטה הוצפה בכתבים, בגדולי המדענים  ובכלל באנשים שפשוט רצו להיות קרוב לאיש הגדול בפעם האחרונה. הפתולוג תומס הארבי שביצע את הנתיחה אחרי המוות באינשטיין, החליט לאמץ את מוחו של הגאון, במהלך הנתיחה, הוא הוציא את מוחו של אינשטיין כדי לבדוק אותו, אבל במקום להכניס את המוח חזרה למקומו בגולגולת, הארבי פשוט שם אותו במקום אחר… בצנצנת. 

בשם המדע הנאור – גנב הארבי את האיבר החשוב מהמדען הגאון.

 הארבי נפטר ב-2007. הוא אף פעם לא נתן את שאריות מוחו של אינשטיין - שבינתיים נחתך וחולק בין הקהילה המדעית – למשפחתו. מה שנשאר מהמוח נמצא עד היום במחלקה הפתולוגית באוניברסיטת פרינסטון. 

גם מעשים אלו נובעים מאי חינוך, או מחינוך של התרבות המערבית הנאורה...

Alon HaKodesh (11) Tu Bshvat Special

 

Alon HaKodesh (12) PURIM EDITION Past Lessons Preparation For MaShiach

מאמר לפורים – הלקח לדורות עולם

"ימי הפורים האלה לא יעברו מתוך היהודים וזכרם לא יסוף מזרעם" (אסתר ט, כח).

הצטוינו לזכור תמיד את ימי הפורים, מה יש כל כך לזכור, הלא מנהג העולם הוא שכשמגיע פורים חוגגים, וכשיוצא החג שוכחים...

בכל דור ודור יש את ההמן התורן שמתיימר להשמיד את כרם בית ישראל, כמה כיף להכות את המן, להכות ברעשן, או סתם לרקוע ברגלים, המחמירים מוסיפים מיני נפיצים למיניהם [שאסורים על פי ההלכה], ולכוון על המן המודרני.

וזאת עליכם לדעת, המן המודרני לא שונה כלל מההמן המקורי, שניהם רוצים דבר אחד "להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים מנער ועד זקן טף ונשים ביום אחד ושללם לבוז" (אסתר ג, יג).

או בשפה ערבית מודרנית "להליך את כל היהודים לים".

חג הפורים מסמל את הניצחון של עם ישראל על אלו שרצו באיבוד העם היהודי - המן וחבר מרעיו.

ואולם אם נתבונן נראה שתכליתו של המן היתה 'רק' לאבד את העם היהודי בגופו.

***

ובודאי יתמה הקורא מהו ה'רק' הזה? וכי קיים דבר יותר גרוע מרצון אכזרי זה???

חכמינו זכרונם לברכה בספרי (דברים פרשת כי תצא פיסקא רנב) כתבו, רבי שמעון אומר, מצרים הם טבעו את ישראל במים, ולא אסרם הכתוב לבא בקהל ה' אלא עד שלשה דורות (דברים כג, ח - ט), עמונים ומואבים מפני שנטלו עצה להחטיא את ישראל אסרם הכתוב איסור עולם (דברים כג, ד), ללמדך שהמחטיא את האדם קשה לו מן ההורגו, שההורגו אין מוציאו אלא מן העולם הזה והמחטיאו מוציאו מן העולם הזה ומן העולם הבא. [וכן הובא ברש"י על התורה דברים כג, ט].

זוועות מצרים המתוארות בדברי רבותינו לא נפלו מזוועות ומאורעות השואה, מצרים היה המחנה עבודה הכי גדול, ולא רק מחנה עבודה אלא גם מחנה השמדה "כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו" (שמות א, כב), בכל יום היה פרעה שוחט 150 ילדים בבוקר ו150 ילדים בערב ומתרחץ בדמם (שמות רבה וילנא פרשת שמות פרשה א אות לד), מי שלא היה מספיק את מתכונת הלבנים היו משקעים בקירות את התינוקות שלו ומוחצים אותם למות (שמות רבה (שנאן) פרשת שמות פרשה ה אות כא), היה שלטון מוחלט לנוגש המצרי על גופו של היהודי (רש"י במדבר כו, ה), ולמרות זאת התורה אומרת שאין לנו לשמור טינה כל כך גדולה אליהם, כי הם בסך הכל התעללו בגופינו, שחטו את צוארינו, והתרחצו בדמינו...

ומנגד עמון ומואב שלא הקיזו אף טיפת דם יהודי, אך שלחו את בנותיהם בחוסר צניעות להכשיל את עם ישראל (במדבר כה, א. וע"ע דברים כג, ה), לא היה זה מכשול תמידי או אפילו במשך זמן רב כל כך, ולמרות זאת מלמדת אותנו התורה שעל דבר כזה אין כפרה עד עולם. כי גדול המחטיאו יותר מן ההורגו.

***

כשנדקדק ונקרא בדברי סופרי הציונות וראשיה, נראה שגם מטרתם של ראשי הציונות היתה שלא יזכר שם ישראל עוד. היה זה  נסיון נוסף להשמיד ולאבד כל סממן של קדושה בעם ישראל. וכפי שהעיד חיים הזז (מגדולי הסופרים והוגי הדעות של התנועה הציונית): אין "היהדות והציונות" דבר אחד הם, אלא שני דברים שונים זה מזה... הסותרים זה את זה. כשאדם אינו יכול להיות יהודי - הוא נעשה ציוני... הציונות מתחילה ממקום הריסת היהדות... היא לא המשך... היא ההפך ממה שהיה... אני מאמין שארץ ישראל  זה כבר לא יהדות... (מתוך המחזה: הדרשה).

היחס לדת היהודית היה יחס מזלזל וכפי שאמר נחמן סירקין (מראשי "פועלי ציון"): המוני העם שקועים "בהבלי הדת", רבני העדה מחזיקים את המון העם בבערות זו ובהבלים אלה. הציונות... קוראת בשם האור, בשם האמת... "למלחמה" בכל כוחות השחור והזדון הללו ("כתבי נחמן סירקין", הוצאת דבר, תרצ"ט).

לא היתה לציונות בעיה עם 'דת' אלא בעיה עם הדת היהודית, זאת הסיבה  שהסופר יוסף חיים ברנר (איש הנהגה שבתחילת 1921 גם השתתף בוועידת היסוד של "ההסתדרות הכללית"): אמר "הברית החדשה" - סִפְרֵנוּ הוא, עצם מעצמנו, בשר מבשרנו... יכול אדם מישראל להיות יהודי טוב, מסור ללאומו בכל לבבו ונפשו, ולא לפחד מפני הנצרות - כמו מפני איזו "טריפה". אדרבה, להתייחס אליה ברטט נפש דתי... ("בספרות ובעיתונות", הפועל הצעיר, כ"ב חשוון 1910).

אותו רטט נפש דתי לא עבר אצל אותם אשי הציונות כשהתיחסו לספר התורה ולקדושתו.

הרי לנו מעט מהוגי ההשכלה והציונות – שבכל עת ניסו להידמות לגויים, ועשו כל אשר לאל ידם להדמות אל הגוי, ולא רק שלא הצליחה מחשבתם, אלא הם נאבדו מן העולם, ועולם התורה והיהדות נוע ינוע.

מעניין לציין, כי רבים מהחוגגים את חג הפורים, לא מבינים על מה החג ומה מהותו, למה המן רצה דוקא להשמיד את עם ישראל מכל האומות (אסתר ג, יג)? למה מלחמה לה' בעמלק מדור דור (שמות יז, טז)?

גם המן וגם עמלק רצו לאבד שם ישראל בגוף וברוח, ומלחמתינו התמידית בכל החזיתות היא כנגד אויבים אלו.

בל ניתן למחשבה טועה – שדי לנו בשמירת הגוף ללא הנפש, המדינה ללא הדת, והעם ללא התורה. מההיסטוריה התנכי"ת והמציאותית גם יחד אנו רואים שכאשר העם שמר את דרך השם מצותיו ותורתיו, נהנה העם מכל הברכות הכתובות בתורה (מלכים א, ה, ה), וכשלא הלכו בדרך השם – העם סבל.

***

במאתיים השנים האחרונות מעת תקופת ההשכלה (המאה ה - 18) ראינו שמי שרצה לאבד את שם ישראל, נאבד הוא וזכרו גם יחד.

משה מנדלסון (פילוסוף והוגה דעות יהודי-גרמני, מאבות תנועת ההשכלה היהודית) - תבע את המשפט "היה יהודי בביתך ואדם בצאתך".

על סטייתו שנראתה קטנה ולא משמעותית מדרך התורה שילם מחיר יקר, אף כי מנדלסון עצמו קיים בחייו אורח חיים יהודי-דתי, ארבעה מבין ששת ילדיו המירו את דתם לנצרות, ומבין תשעת נכדיו (ובהם המלחין פליקס מנדלסון-ברתולדי) רק אחד נותר יהודי. גם נכדו הד"ר ארנולד מנדלסון המיר את דתו מיהודי לפרוטסטנטי ומאוחר יותר לקתולי (עבד בירושלים כרופא, בבית החולים הצרפתי "סט - לואי" בשנים 1852 – 1850).

הכשל החינוכי של משה מנדלסון אצל בניו, הופיע גם אצל תלמידיו, דוד פרידלנדר (נולד למשפחת סוחרים אמידה בקניגסברג, וב-1771 בא לברלין) שהיה תלמידו וידידו של משה מנדלסון, ולאחר מותו ראה את עצמו כתלמידו המובהק וכיורשו הרוחני, ואף תרגם כמה מכתביו העבריים לגרמנית, שלח ב-1799 לכומר הפרוטסטנטי וילהלם אברהם טֶלֶר (Teller) בעילום שם "איגרת מאת מספר ראשֵי בתי-אב בני הדת היהודית" ("Sendschreiben von einigen Hausvätern jüdischer Religion"), שבה הציע לו שהוא וכמה ראשי משפחות יהודים אמידים נוספים ימירו את דתם לנצרות.

אחד העם אשר צבי גינצברג (מייסד הזרם והוגה הרעיונות של הציונות הרוחנית): הביע את דעתו על היהדות והאמונה ואמר  "יכול אני להחזיק באותה הכפירה המדעית הנושאת עליה את השם "דרווין", מבלי שתצא מזה איזו סכנה ליהדות" (דבריו הובאו ע"י בן גוריון ב"האחדות", י"ט שבט 1911). עוד קבע שלדעתו - "לא רק בצרת היהודים יש לעסוק, כי אם גם בצרתה של היהדות". חרף חינוכו הדתי, בהיותו משכיל חילוני סבר כי המדינה היהודית ואנשיה אינם צריכים לאחוז בתכני הדת, כי אם לחדש תכנים מודרניים ברוח התקופה. את שיקומה של היהדות ביקש אחד העם לבסס ללא הממד הדתי שלה.

ואכן, בתו הצעירה רחל החליטה לא להתעסק בצרתה של היהדות אלא פשוט לברוח מצרה זו, ונישאה לעיתונאי הלא־יהודי מיכאיל אוסורגין. בנישואין אלו ראה אחד העם אסון נורא, והוא ניתק את הקשר איתה.

בנימין זאב הרצל – (הוזה וחוזה המדינה, זה שהפך את הציונות "לתנועה לאומית"), ב-1892 כתב הרצל, כי עדיף שכל היהודים יתנצרו. במכתב למוריץ בנדיקט הוא מפרט: "יש לי בן. הייתי מעדיף להתנצר היום או מחר, כדי שתקופת החברות שלו בנצרות תתחיל מוקדם ככל האפשר... אבל אינני יכול לעשות זאת משתי סיבות: ראשית, אני עתיד לפגוע באבי... ושנית, אין לנטוש את היהדות כל עוד קיימת עוינות כלפיה... יש ליצור תחילה מצב של סובלנות, ואחר כך להעביר את כל היהודים כגוף אחד אל הנצרות."

התוכנית שלו לפתירת "בעיית היהודים" על ידי "התנצרות המונית" נשמרה בכתביו ("כתבי הרצל" כרך ב', יומן א', עמ' 14).

הרצל גם היה חוגג את חג המולד ומדליק את האילן המסורתי, ודאג שילדיו יתפללו את התפילות הנוצריות בכל בוקר וערב ("נגוהות מן העבר", ת"א התשכ"א, עמ' 69).

הנוער של היום, מתחנך על הערצה עיוורת של הרצל 'חוזה המדינה' – מדינת היהודים, באיזה מעשה הרצל הראה את יהודותו – זאת לא נדע.

ומה נותר מכל משפחתו?  

אשתו של הרצל, ז'ולי, נפטרה בגיל 39, בשנת 1907, ככל הנראה ממחלת לב. היא ביקשה שישרפו את גופתה. הצנצנת עם האפר הופקדה למשמרת בידי בנה האנס. באחד ממסעותיו, שכח את הצנצנת ברכבת והיא נעלמה.

 

בתו הבכורה של הרצל, פאולינה, בנעוריה התנהגה בפריצות [אפילו בחינוך מיני לביתו - לא הצליח הרצל "חוזה המדינה"], עברה כמה וכמה אשפוזים פסיכיאטריים, התחתנה, התגרשה והתגלגלה לעיר בורדו בצרפת, שם התמכרה למורפיום, נעצרה בעוון שוטטות, ומתה בשנת 1924, בגיל 40.

 

בנו האנס, שנולד ב-1891, לא נימול בלידתו וגם לא ניתן לו שם עברי. אחרי מותו של הרצל, ראתה בו התנועה הציונית יורש אפשרי, וארגנה לו טקס ברית מילה בגיל 15. זה לא קירב אותו ליהדות. האנס עבר אנליזה אצל יונג, והמיר את דתו כמה פעמים: הוא היה בפטיסט, קתולי, פרוטסטנטי, אוניטרי וקווייקר, בסוף ימיו ביקש לחזור ליהדות. או אז הגיע אליו הידיעה על מותה של אחותו פאולינה איבד טעם בחייו והתאבד ביריה.

 

הוא ביקש שגופתו וגופת אחותו ייקברו יחד.

 

הבת הצעירה, טרודה, נישאה וילדה את הנכד היחיד של הרצל, סטפן תיאודור. מייד אחרי הלידה אושפזה בבית חולים פסיכיאטרי כמעט לצמיתות. כשהנאצים פינו את המאושפזים היהודים מבית החולים הפסיכיאטרי של וינה, נשלחה למחנה טרייזנשטאט, שם מתה מרעב במרס 1943.

 

נכדו היחיד של הרצל, סטפן תיאודור, הנצר האחרון למשפחה, למד בפנימיה באנגליה ושינה את שם משפחתו למונרו. למרות החיים היחסית מוצלחים שלו [הוא דמה דמיון פיסי מובהק לסבו. סטפן התגייס לצבא הבריטי והיה קצין, וב-1945 ביקר בפלסטינה והתקבל בכבוד מלכים. כמה וכמה קיבוצים הציעו לו להשתקע בהם, אך הוא סירב. במקום זאת קיבל משרה ממשלתית בריטית בוושינגטון] - בנובמבר 1946 קפץ מגשר בשדרות מסצ'וסטס והתאבד.

העונש היה גלוי ומפעים במידה כנגד מידה, הרצל רצה לאבד שם ישראל, ונאבד שמו וזכרו.

ואכן, התורה עצמה מבטיחה ואומרת "כִּי דְבַר ה' בָּזָה וְאֶת מִצְוָתוֹ הֵפַר הִכָּרֵת תִּכָּרֵת הַנֶּפֶשׁ הַהִוא עֲוֹנָה בָהּ" (במדבר טו, לא), הפסוק מדבר על אחד שיבזה את דבר ה' ויזלזל בו, שיכרת הוא וזרעו בעולם הזה ובעולם הבא, ממש כמו שקרה להרצל.

דורשי רשומות רמזו את סופו ואחריתו של הרצל בפסוק זה: "כי דבר ה' בזה" – "בז"ה" ראשי תיבות ב'נימין ז'אב ה'רצל.

מקס נורדאו או בשמו המלא  שמעון שמחה) מקסימיליאן (מאיר) זִידְפֶלְד) – (ידידו של הרצל, ושותף פעיל ברעיון הציוני) – סיפר  "בהגיעי לגיל חמש-עשרה, נטשתי את אורח החיים היהודי ואת לימוד התורה... היהדות נותרה עבורי לא יותר מזיכרון, ומאז חשתי עצמי תמיד גרמני, גרמני בלבד."

ומה נשאר ממנו וממשפחתו? אף לא זרע אחד ששם ישראל עליו. הוא הותיר אחריו את רעייתו, אנה-אליזבט דונס, דנית נוצרייה שהייתה זמרת בארצה ואלמנתו של הסופר הדני (וציר דנמרק בפריז) ריכרד קאופמן, ואת בתם המשותפת, מקסה.

גם שמו וזכרו אבד...

***

בדור שלנו אנו רואים את המלחמה לה' בעמלק, היאך ניצבים עמלקים בתחפושות שונות זאבים בתחפושת כבשים, ומנסים לזנב את כל הנחשלים, לקרר את הקדירה כמהותו של עמלק (פסיקתא דרב כהנא (מנדלבוים) פיסקא ג – פרשת זכור אות י), ועליהם אנו קוראים ואומרים "סורו טמא קראו למו" (איכה ד, טו), אל תבואו להשחית ולטמאות את כרם ה' צבאות, "ולא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי" (ישעיה יא, ט), ראו מה קרה לאותם שניסו לקרר, והיכן הם היום.

זהו הזיכרון והלקח מימי הפורים שצריך ללוות אותנו ואת זרענו כל השנה.

"וזכרם לא יסוף מזרעם"...

 

Alon HaKodesh (13) Pesach Edition

פמניזים וגאולה

פמיניזם (מהמילה הלטינית Femina, שפירושה אישה או נקבה) היא שם כולל לאידאולוגיות, תנועות פוליטיות, תנועות חברתיות ותאוריות, אשר במרכזן המטרה להשיג ולמסד זכויות לנשים מכל הבחינות. נהוג לייחס את ראשיתו של הפמיניזם במאה ה-19 באירופה, כאשר תחילת התנועה התמקדה בהשגת זכויות בסיס פורמליות, כגון זכות ההצבעה.

מאז ועד היום הפמיניזם הפך למין תחרות אובססיבית בין ראשיה, שכל מה שגבר עושה או יכול לעשות כך גם אשה, יש כבר טייסות בחיל האויר, יש שרות בממשלה, ואפילו היה לנו ראש ממשלה אחת [גולדה מאיר, שעליה אמרו שהיא הגבר היחיד בממשלה דאז]. אפילו את ההיבט הדתי גייסו הפמיניסטיות לשם כך, מהנחת תפילין המונית וקריאת התורה בציבור ברחבת הכותל הרפורמי, וכלה ברבאיות מוזרות הלבושות כגברים [ופעמים בפריצות נוראה, כי לא רק לגברים מותר ללכת בלי חולצה] הדורשות הגיגיהם מעל כל במה.

נראה שחוץ מטקס ברית מילה וגידול זקן – אותן פמיניסטיות מוכנות לעשות הכל, כדי להראות שגם הן יכולות ולא רק הגברים!!!

מוזר לראות שדוקא נשים אלו מחשיבות את עצמן נשיות ומושיעות – בעוד שבכל מעשיהם הם מוכיחים את ההיפך הגמור.

שתי המינים בבריאה המין הזכרי והמין הנקבי [ולכל הפמיניסטיות בבקשה אל תתפסו את מי כתבתי ראשון], הם חלק מהשלמות הכוללת של הבריאה, או בלשון התורה "זכר ונקבה בראם ויברך אתם ויקרא את שמם אדם" (בראשית ה, ב).

רק ביחד אפשר להגיע לשלמות הנרצית, זה בלא זה נחשב כל אחד לחצי גוף וכלשון הזוהר הקדוש (כרך ג  פרשת ויקרא דף ז עמוד ב):

אמר רבי שמעון זווגא דדכר ונוקבא אקרי אחד, באתר דנוקבא שריא, אחד אקרי, מאי טעמא בגין דדכר בלא נוקבא פלג גופא אקרי, ופלג לאו הוא חד, וכד מתחברן כחדא תרי פלגי אתעבידו חד גופא וכדין אקרי אחד.

[תרגום: אמר רבי שמעון הזיווג של הזכר והנקיבה נקרא אחד, ורק במקום שהנקיבה נמצאת נקרא אחד – שלם, מה הטעם? כיון שהזכר בלא הנקיבה חצי גוף נקרא, וחצי אינו אחד שלם. וכאשר מתחברים שתי חצאים נעשים גוף אחד, ורק כך נקראים אחד].

כאשר אשה מנסה לחקות את מעשה הגבר, או להשוות את שתי המינים, מראה היא שלא מבינה את תפקידה בעולם, וכמה יש בכוחה לשנות את העולם עם הנשיות שלה, ללא שום סממן גברי.

המחשבה המוטעית, של שויון טיפשי בין המינים בהכל, ולכן כדי שהציבור הנשי יחשיב את עצמו הוא צריך להדמות לציבור הגברי בכל דבר היא שיטה אנטי פמניסטית בעליל, ונעוצה אי שם במצרים העתיקה.

חַתְּשֶׁפְּסוּת (1508-1458 לפנה"ס בקירוב) הייתה המלכה החמישית בשושלת ה – 18 של מצרים העתיקה, מהחשובות שבפרעוני מצרים. היא הייתה האישה הראשונה שכיהנה כפרעה. מינוייה ואופן שלטונה מעידים על עוצמתן של הנשים במצרים העתיקה, לפחות בקרב המעמד העליון. האגיפטולוג (מדען העוסק בחקר מצרים העתיקה) ג'יימס הנרי ברסטד תיאר אותה בתור "האישה הגדולה הראשונה בהיסטוריה המתועדת". משמעות השם חתשפסות הוא "הבכירה שבנשות האצולה".

פרעה אישה היה דבר כמעט בלתי נתפס, בראשית ימיה דמותה המפוסלת היא בדמות אשה. פסלים מאוחרים יותר מתארים אותה יותר ויותר בדמות גבר, ואפילו עם זקן, ולבושה לבוש גבר.

מה גרם לאומני מצרים העתיקה לשנות ולעוות את המציאות ולהפוך את הפרעונית לפרעה, ועוד עם זקן?

המחשבה שאשה הגיע לתפקיד גבוה, לא נתנה להם מנוח, זאת הסיבה שאחריתה של חתשפסות הייתה לוטה בערפל רוב פסליה וציוריה הושחתו באופן יסודי במסע למחיקת זכרה. גם מרשימות המלכים המסודרות של המצרים ודברי ימי השושלות נמחקה חתשפסות באופן מקיף.

היהדות לא רק שלא מסתירה את עוצמתן של הנשים האגדיות שהיו לעמינו גם על 'חשבון' הגברים, כדוגמת שרה אימנו:

"ויאמר אלהים אל אברהם... כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה" (בראשית כא, יב).

ועל זה אמרו רבותינו במדרש (שמות רבה וילנא פרשת שמות פרשה א):

מכאן אתה למד שהיה אברהם טפל לשרה בנביאות.

למרות כל גדלותו של אברהם אבינו, מדגיש הכתוב שאשתו עקפה אותו בנביאות, הדרגה הגבוהה ביותר לקרבת השם. וזאת עשתה גם ללא גידול זקן או הנחת תפילין המונית ברחבי באר שבע דאז, אלא מתוך האהל (עיין בראשית יח, ט) הקרינה עוז ותעצומות והשפיעה על כלל העולם.

חז"ל במדרש (איכה רבה פתחיתות ד"ה כד רבי יוחנן), לא מסתירים ואף מדגישים את העובדה שהיחידה שהצליחה לשכנע את הקב"ה לגאול שוב את עם ישראל לאחר חרבן בית ראשון היתה רחל אמנו, אשה שהצליחה במקום שכל הגברים גדולי העולם ומהם: אברהם יצחק יעקב משה רבנו – נכשלו, וכמאמר הנביא ירמיהו:

"כה אמר ה' קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים רחל מבכה על בניה מאנה להנחם על בניה כי איננו: כה אמר ה' מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה כי יש שכר לפעלתך נאם ה' ושבו מארץ אויב: ויש תקוה לאחריתך נאם ה' ושבו בנים לגבולם" (ירמיה לא, יד – טז).

בהמשך ההיסטוריה היהודית אנו נחשפים לעוצמות האדירות של רחל אשתו של רבי עקיבא - 'מלכת התורה שבעל פה' וכמסופר בגמרא בכתובות (דף סג עמוד א), ששלחה את בעלה 24 שנים ללמוד תורה, והתמודדה עם כל הקשיים, ואחרי המהפך האגדי שעשה מעם הארץ לגדול הדור וחזר לעירו עם 24,000 תלמידים ענקים בתורה, יצאה עם בגדי העניות שעליה לקבל את פניו, כשהבחין בה רבי עקיבא פילס את דרכה, והכריז קבל עם ועדה במעמד נורא הוד את המשפט המרגש וההיסטורי – "שלי ושלכם שלה הוא".

כל התורה שבעל פה שיש לנו כיום היא מרבי עקיבא, רבם של גדולי התנאים כמו רבי מאיר בעל הנס רבי שמעון בר יוחאי ועוד, כמבואר בגמרא ביבמות (דף סב עמוד ב). ורבי עקיבא קבע - שהכל אבל ממש הכל שייך לאשתו רחל!

כמה סימבולי, שהמתנה המפורסמת שקנה רבי עקיבא לאשתו, הוא כתר מירושלים של זהב כמבואר בגמרא בנדרים (דף נ עמוד א, ובקצרה בשבת דף נט עמוד א) כנאה ויאה 'למלכת התורה שבעל פה'.  

אם פמנסטיות זאת חירות נשית מוגזמת – מצאנו נשות גדולי הדור שהיו עצמאיות עד להחריד, שגם עליהם הגמרא מספרת כדוגמת ברוריה אשתו של רבי מאיר שכאשר ראתה תלמיד שלא התנהג לפי דעתה כהוגן, בעטה בו (עירובין דף נג עמוד ב), או ילתא אשתו של רב נחמן שכאשר חשה את עצמה נפגעת מאחד הרבנים האורחים של בעלה הגדול, החליטה לשבור 400 חביות יין (ברכות דף נא עמוד ב). התנהגות שכיום לא היתה עוברת בשתיקה, התלמוד מספר לנו עובדות אלו ללמדנו שלא היה בהרגשת נשים אלו שהדת היהודית או חז"ל, מקפחים את ציבור הנשים או מזלזלים בו.

מעניין לציין, שהתלמוד מגדיר את תפקיד האשה בגידול הבנים לתורה, ושבזה הם זוכות לחיי העולם הבא כמוזכר בגמרא בברכות (דף יז עמוד א), לא מוזכר בגמרא שתפקידם להיות שפיות, קריריסטיות, או פמניסטיות.

אך דוקא לגבי ברוריה – אשת רבי מאיר, חכמינו מעירים במרומז שהיא עברה את הגבול והחליפה את היוצרות, שכן בגמרא בפסחים (דף סב עמוד ב) מסופר, שהיתה ברוריה לומדת כל יום ויום 300 הלכות מ - 300 רבנים. ניתן לשער שכאשר ראשה ורובה עסוק בלימוד תורה, כחיקוי לבעלה הגדול התנא רבי מאיר, חינוך הילדים וקרבתם לתורה פוחת. ואכן מצאנו במדרש ילקוט שמעוני (משלי רמז תתקסד), שמתו שתי בניה ביום השבת, ולמרות שהתמודדה עם הטרגדיה הזו בצורה מעוררת פליאה - יותר מבעלה התנא רבי מאיר, המדרש מסיים בנימה ביקורתית ואומר:

אמר רבי חמא בר חנינא: מפני מה מתו בניו של רבי מאיר בבת אחת? מפני שהיו רגילים להניח בית המדרש ועוסקים באכילה ושתיה. [וזאת למרות שמוזכר במדרש שרבי מאיר בכה עליהם והספידם בני בני רבי רבי, בני בדרך ארץ, ורבי שהיו מאירין עיני בתורתן].

יתכן שהסיבה שעסקו באכילה ושתיה, כי אמא שלהם – ברוריה היתה עסוקה מידי בלימוד תורה, ויתכן שפשוט לא היה לה זמן להנחיל להם את הערך המקסימלי בלימוד התורה כנגד חוויות קולינריות שונות, הדבר ישאר בגדר תעלומה [אי אפשר להכריע, וצריך להזהר ולשמור על כבודה של אשת התנא רבי מאיר] אך עם איתות אזהרה...

אזהרה לכל ציבור הנשים היהודיות אל תהפכו את היוצרות, אל תתפתו ללכת אחרי המחשבה הגויית הפמניסטית שצריך להדמות לגבר בכל דבר, תפקיד האשה הוא לא פחות מהאיש, חז"ל לא רק שלא הפחיתו את הערך הנשי אלא עוד קבעו ואמרו בגמרא ביבמות (דף סב עמוד ב):

אמר רבי תנחום אמר רבי חנילאי: כל אדם שאין לו אשה - שרוי בלא שמחה, בלא ברכה, בלא טובה; ובמערבא [בארץ ישראל] אמרו: בלא תורה, בלא חומה.

***

"לבד ראה זה מצאתי אשר עשה האלהים את האדם ישר והמה בקשו חשבנות רבים" (קהלת ז, כט).

החשבון והרצון להפוך את הטבע האנושי של האשה, לסוג אחר, תוך כדי דיכוי הבושה והרגש הנשי הובילה לאסון גם אצל אומות העולם, זאת הסיבה שבמהלך התפתחותו צבר הפמיניזם ביקורות ומתנגדים. בין המתנגדים מצויים פעילים שמרנים כמו המטיף הנוצרי פט רוברטסון שתיאר בתוכניתו, מועדון 700 ברשת CBN, ב-1992 את הפמיניזם כך:

"פמיניזם מעודד נשים להרוג את ילדיהם (לעשות הפלות), להתעסק בכישוף, להחריב את יסודות החברה ויסודות הנישואין האנושיים".

נראה שהרצון והתשוקה הזו להשוות את שתי המינים טמון בטומאת מצרים העתיקה וכמוזכר בספרא (פרשת אחרי מות פרשה ט אות ח):

"כמעשה ארץ מצרים לא תעשו ובחוקותיהם לא תלכו" (ויקרא יח, ג), בחוקים החקוקים להם ולאבותיהם ולאבות אבותיהם הכתוב מדבר, ומה היו עושים האיש נושא לאיש, והאשה לאשה, האיש נושא אשה ובתה, והאשה ניסת לשנים.

עומק הרעיון של החופש והדרור והרצון לפרק את חיי הנישואין התקינים טמון אי שם בחוקה הטמאה של מצרים, שראו צורך עליון בהשוואה של חיי המין האנושי באופן מעוות ומטונף, שהאיש נושא איש והאשה נושאת אשה, והאשה נישאת לשניים.  

לסיום יש לנו להאיר את עיני החברה הישראלית כולה, בדברי חז"ל הקדושים המובאים במדרש ילקוט שמעוני (רות רמז תרו):

"ואין הדורות נגאלים אלא בשכר נשים צדקניות שיש בדור שנאמר "זכר חסדו ואמונתו לבית ישראל" (תהילים צח, ג), לבני ישראל אין כתיב כאן, אלא לבית ישראל". וכן מבואר במדרש ילקוט מעם לועז (פרשת שופטים 'מעלות האשה הכשרה'), ובספר קב ישר (פרק ו): "הגאולה תלויה בנשים צדקניות, בזכות נשים צדקניות נגאלו אבותינו ממצרים, וכמו שהיתה גאולה ראשונה גם תהיה גאולה אחרונה".

לא בזכות נשים ראשי ממשלה, שרות, חברות כנסת, קריריסטיות או פמניסטיות נזכה לגאולה, אלא אך ורק על ידי נשים צדקניות שהם הם יעשו את המהפכה הגדולה והאמיתית - מגלות לגאולת עולמים במהרה בימנו אמן.

 

Alon HaKodesh (14) Lag B'omer Edition - The Secrets of Rabbi Shimon Bar Yochai

הפיצוץ הגדול בעולם

ומיתת תלמידי רבי עקיבא

זה היה הפיצוץ מעשה ידי אדם הגדול ביותר בהיסטוריה עד אז, והפיצוץ הלא - מכוון הגדול ביותר בהיסטוריה מאז ועד ימינו. תאונת חומר נפץ היא אחת מחלומות הביעותים הגדולים של כל מדינה באשר היא.

היה זה העם הקנדי שחווה על בשרו, בתחילת המאה העשרים, את התאונה הזועתית.

העיר האליפקס שבקנדה הייתה מרכז לוגיסטי חשוב מאוד עבור בעלות הברית במלחמת העולם הראשונה. אחת הסיבות המרכזיות לכך הייתה מבנה הנמל שלה: המעגן היה חבוי עמוק בתוך היבשת וכדי להיכנס לתוכו יש לעבור בתעלה צרה המכונה 'The Narrows'. התעלה הצרה הגנה על המעגן מפני צוללות אויב ועל כן משך אליו הנמל שבהאליפקס ספינות מכל העולם.

בחמישי בדצמבר 1917, בשעת לילה מאוחרת האוניה הצרפתית הענקית 'מון - בלאן' הגיעה אל הנמל. ספינה זו נשאה 2,147 טון של חומצה פיקרית (חומר נפץ ידוע), 223 טון טי אן טי, 56 טון בנזין, ו - 56 טון ניטרוצלולוזה (סוג של חומר נפץ דליק מאד).

שעריו של הנמל נסגרו בכל לילה לתנועת ספינות כהגנה מפני צוללות, והמון - בלאן נאלצה להטיל עוגן מחוץ לנמל. השכם בבוקר למחרת מיהרו אנשי הצוות להשיט את הספינה אל הנמל.

באותה השעה יצאה מתוך הנמל ספינת סוחר בלגית בשם 'אימו', בדרכה לניו - יורק כדי לאסוף מזון וציוד לאירופה.

בדיוק ברגע זה נכנסה גם ספינת המון - בלאן לתעלה הצרה. רב-החובל שלה הבחין באימו המתקרבת לקראתם, וצפר לה צפירה אחת. צפירה אחת משמעותה בשפת הימאים: 'זה הנתיב שלי, חזור לנתיב שלך'.

רב - החובל של האימו לא הסכים לשנות את נתיבו. הוא החליט שזה הנתיב שנח לו, אולי אפילו חלפה מחשבה במוחו - 'שהם יזוזו, למה אני', לעולם לא נדע את מחשבותיו, כיוון שעשרים דקות לאחר מכן הוא ומרבית צוותה של האימו כבר לא היו בין החיים, אך מה שאנו יודעים, שהוא החליט הפעם לא לוותר, ולא להתיחס לספינה המתקרבת...

האימו צפרה פעמיים, מאותתת למון - בלאן שהיא מתכוונת להשאר בנתיבה ושהמון - בלאן מתבקשת לפנות שמאלה ולפנות את הנתיב. בין שתי הספינות התנהלה תקשורת צפירות קדחתנית אף אחד מממנהיגי הספינה לא הסכים לותר, בתוך דקות ספורות הבינו שני רבי - החובלים שאם לא יעשו משהו ומהר, יתנגשו הספינות זו בזו.

המון - בלאן שברה שמאלה בחדות, לכיוון מרכז התעלה. האימו סובבה את מדחפיה לאחור כדי לבלום, אבל בלימה זו גרמה לחרטום שלה לפנות ימינה, גם כן לכיוון מרכז התעלה. ההתנגשות היתה בלתי נמנעת...

בשעה שמונה ושלושים בבוקר, התנגשו המון בלאן והאימו. מתכת פגעה במתכת, וניצוצות עפו לכל עבר. שריפה פרצה על סיפונה של המון בלאן.

צוותה של המון - בלאן ניסה בתחילה לכבות את הדליקה, אבל כשהבינו המלחים שהאש יצאה משליטה מיהרו לנטוש את הספינה. בעודם חותרים בסירת ההצלה ומתרחקים מחבית חומר הנפץ הבוערת שהייתה ספינתם, צעקו הימאים הצרפתים לצוותה של האימו שהספינה שלצידם היא מלכודת מוות מהגיהנום. לרוע המזל, אף אחד על האימו - שמלחיה היו ברובם נורווגיים - לא ידע צרפתית.

רשויות הנמל של האליפקס, שגם להם לא היה מושג על גודל הצרה, נכנסו לפעולה. ספינות כיבוי נשלחו להתיז מים על המון - בלאן וכוחות הצלה התרכזו על הרציפים, מוכנים לקלוט נפגעים אם יהיו. מאות צופים סקרנים התגודדו משני גדות התעלה.

 

בינתיים הספיקו המלחים של המון - בלאן להגיע אל חוף מבטחים וברחו כל עוד נפשם בם, מקווים להתרחק מהמקום מהר ככל שיוכלו. בדרך חלפו ליד תחנת רכבת ופגשו את וינס קולמן, אחד הפקחים. הם הצליחו להסביר לו במה מדובר, ווינס החל בורח אף הוא. כעבור רגע, עם זאת, נזכר הפקח שבעוד כמה דקות אמורה רכבת עמוסה במאות נוסעים להיכנס לתחנה. הוא היסס, ואז פנה לאחור ורץ בחזרה אל המשרד.

בתשע וארבע דקות התפוצצה המון - בלאן. זה היה הפיצוץ מעשה ידי אדם הגדול ביותר בהיסטוריה עד אז, והפיצוץ הלא-מכוון הגדול ביותר בהיסטוריה מאז ועד ימינו. ה – טי אן טי שהיה על הספינה יצר גל הלם אדיר במהירות של עד שמונה קילומטרים בשניה.

התוצאה היתה הרס ואבדון!!!

שני קילומטרים רבועים של שטח עירוני ליד הנמל שוטחו לחלוטין. הנזק היה כה מוחלט עד שלא ניתן היה לזהות את המקום כלל. 1500 איש נהרגו במקום בו עמדו. גל ההדף של הפיצוץ, שעוצמתו הייתה כחמישית מזו של הפצצה שהוטלה על הירושימה, טלטל ספינות שהפליגו בים במרחק של כשלושים קילומטרים. חלק מהעוגן של המון - בלאן, חתיכת מתכת במשקל של כחצי טון, הועף למרחק של ארבע קילומטרים.

הפיצוץ העז הרים גל צונאמי בגובה 18 מטר ששטף את שני צידי התעלה עקר עצים, עיקם פסי רכבת והרס בניינים וכלי שיט. אנשים ששרדו את הפיצוץ עצמו, טבעו תחת המים הגועשים, המומים מכדי לנסות ולהציל את עצמם. בכל רחבי האליפקס נפלו מנורות גז ותנורים שחיממו את הבתים בדצמבר הקר, ושריפות ענק כילו שכונות שלמות. עוד חמש מאות איש נהרגו בדליקות. הפיצוץ אף ניפץ חלונות בעיר טרורו, מרחק 100 ק"מ משם.

כתשעת אלפים איש נפצעו בדרגות חומרה שונות. אחת הפציעות הנפוצות ביותר הייתה פגיעת עיניים: רבים צפו במאמצי הכבאים מבעד לחלונות ביתם כשהתפוצצה המון - בלאן, ושברי הזכוכית מהחלונות פצעו מאות בני אדם. עשרות מהם התעוורו לצמיתות.

וינס קולמן, פקח הרכבת, נהרג במשרדו - לא לפני שהספיק לשלוח מסרים בהולים לכל הרכבות הנכנסות והורה להם לעצור במקומן. חייהם של מאות נוסעים ניצלו בזכות הגבורה וההקרבה העילאית של פקח רכבת אחד. קולמן נחשב היום לאחד הגיבורים הגדולים של קנדה.

***

אם נתבונן בסיפור המבהיל הזה נראה שהוא מורכב משני רבי – חובלים עקשניים גאותניים שעמדו על שלהם והחליטו לא לנהוג כבוד אחד בשני, התנהגותם הביאה לאסון אפוקליפטי נורא ואיום, ולהריגת אלפי בני אדם.

הסיפור הזה ממש הזכיר לי את מיתתם של תלמידי רבי עקיבא, שמסופר בגמרא ביבמות (דף סב ע"ב) ששנים עשר אלף זוגים תלמידים היו לו לרבי עקיבא, מגבת עד אנטיפרס, וכולן מתו בפרק אחד מפני שלא נהגו כבוד זה לזה, והיה העולם שמם...

בודאי שאי אפשר להשוות את אותם רבי – החובלים העקשניים והגאוותנים והעצלנים, לתלמידי רבי עקיבא הקדושים, אבל כן, הם מתו והיה העולם שמם... אסון אפוקליפטי נורא ואיום, וכל זה רק בגלל שלא נהגו כבוד זה לזה.

ואם אנו תמהים על העונש שנראה כלא הוגן על עבירה קטנה של חוסר נהיגת כבוד, כנראה אנחנו לא מבינים מהו כבוד ליהודי, וכמה ה' מקפיד על כך.

***

גבורתו של וינס קולמן, פקח הרכבת, שנהרג במשרדו חקוקה בהיסטוריית דברי הימים של העם הקנדי, איך פקח אחד הקריב את עצמו להצלת האחרים, גבורה שללא ספק ראויה להערכה והערצה. מעשהו האצילי של וינס היה מעין תשובת המשקל למין האנושי, כנגד טיפשותם וגאוותם של הרבי – מלחים. התושיה והקרבת החיים שגילה הפכה לסמל לאומי לעם הקנדי.

אך חז"ל הקדושים דורשים מאיתנו הרבה יותר מסתם הקרבה של חיים להצלת חיים של אנשים רבים, וכמו שאמרו בגמרא בבבא מציעא (דף נט ע"א) אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי: נוח לו לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חבירו ברבים.

תמית את עצמיך בשריפה אומרים חז"ל, זאת צריכה להיות הפריבילגיה הועדפת עליך מאשר להלבין את פני חבירך.

מעניין לציין – שאת המאמר הזה אמר רבי שמעון בר יוחאי שהיה אחד מחמשה תלמידים האחרונים של רבי עקיבא לאחר האסון הנורא כמוזכר בגמרא ביבמות (דף סב ע"ב). הוא למד והבין את הלקח הנורא משאר חבריו התנאים שמתו מיתה קשה באלפיהם, רק בגלל שלא נהגו כבוד זה בזה.

ואפשר שזאת הסיבה שאנו מדליקים מדורות בל"ג בעומר יום הילולת רבי שמעון בר יוחאי – לזכור את הדין הזה שנח לו לאדם ליפול לכבשן האש, לא רק כדי להציל את חברו מפגיעה גופנית, אלא כדי שלא יתבזה חברו....

Join the Be'Ezrat HaShem Family!

Follow  us on:

  • Facebook Social Icon
  • Twitter Social Icon
  • YouTube Social  Icon
  • Instagram Social Icon
  • SoundCloud Social Icon
  • LinkedIn Social Icon

 A special thank you to our supporters:

David Diamonds 1963 Storefront .jpg

Want to be a sponsored supporter?

© Copyright Be'Ezrat HaShem 2016. All Rights Reserved. The content on BeezrathaShem.org is for personal use only. It may not be distributed, duplicated, broadcasted or otherwise reproduced in any way, shape or form without express written permission

CONTACT US TODAY CLICK HERE

Public Support of BeEzrat HaShem Inc. & Rabbi Yaron Reuven by Major Rabbanim