נקודת הרגש

מאמר מתוך: עלון הקודש 15

אחד מהמשפטי שהיה רגיל אלברט איינשטיין מגדולי הפיזיקאים בכל הזמנים הוא: "עיקר החיים – לא לתת לחוקים מתים להרוג רגש בריא".

הרגש הבריא, הוא אחד מהתכונות היפות ביותר שאלוקים יצר בעולמו. המילה רגש שפירושה קיבןוץ וחיבור [עיין במפרשים על התהילים נה, טו], מורה על היחסים אנושיים בין איש לרעהו. הרגש מגיע מתוך התבוננות רגעית, ושימת לב המעלה את הלב לפסגות חדשות ואת העיניים ממלאת בדמעות.

נקודת הרגש פועלת אצל כל אדם מעמקי ליבו החוצה, הרגש שמחלחל בלב מראה את אותותיו בדמעות ובבכי, הבכי הטהור שמגיע מהתרגשות הוא בכי נקי, ללא צער, ללא אכזבות, פשוט רגש.

לפעמים נראה שהתורה היא שכלית, קרה ללא שום רגש, כך אכן צריכה להיות הנהגת הפוסק, וקל וחומר הנהגת הסנהדרין שעסקה בדיני נפשות פחות רגש יותר שכל, בבחינת שלטון השכל על הרגש.

אך מעניין לציין את העובדה שחכמינו זיכרונם לברכה היו מלכים בדעת וברגש בצורה מפעימה ומדהימה. ולזה יש הכרח פשוט, כי תורתנו הקדושה אינה ככל ספר חוקים שעליהם צריך להזהיר - "שלא לתת לחוקים מתים להרוג רגש בריא". אלא היא חיי עולם, ולא רק חיי עולם אלא "חיי עולם שנטע בתוכנו", ובתוך העולם הפנימי של האדם נטוע גם כן הרגש...

נקודת הרגש שהתעוררה בליבם של חז"ל תועדה בספרות היהדות, התרגשותם של גדולי ומאורי האומה, לא הייתה התרגשות רגילה, התרגשותם יצאה מעומק התפיסה והמחשבה האלוקית, התרגשות שמתפעלת מעומק המחשבה האלוקית הכרתה והנהגתה.

***

הגמרא בסנהדרין (דף קג ע"ב) מספרת, שכאשר רבי יונתן היה מגיע לפסוק "כי קצר המצע מהשתרע והמסכה צרה כהתכנס" (ישעיה כח, כ) היה בוכה ואומר: מי שכתב בו "כנס כנד מי הים" (תהילים לג, ז), תעשה לו מסכה צרה?

הפסוק מדבר על זמן החורבן עם ישראל בחר לעבוד אלילים מאשר לעבוד את השם, הקב"ה נמצא בצער ומוסר נבואה ביד נביאו ואומר "כה אמר ה' מה מצאו אבותיכם בי עול כי רחקו מעלי וילכו אחרי ההבל ויהבלו" (ירמיהו ב, ה). לא זו בלבד שעבדו עם ישראל את האלילים אלא הכניסו את הפסילים ותועבותיהם לתוך בית המקדש.

וכמוזכר בכתוב על המלך מנשה "וישם את פסל האשרה אשר עשה בבית אשר אמר ה' אל דוד ואל שלמה בנו בבית הזה ובירושלם אשר בחרתי מכל שבטי ישראל אשים את שמי לעולם" (מלכים ב, כא, ז, ועיין עוד בגמרא בסנהדרין דף קג ע"ב).

אפשר להבין בפשט הדברים שרבי יונתן הצטער בצער הקב"ה שהמסיכה [היינו העבודה זרה] נהפכה להיות צרה – כאשה שניה המכונה צרה שכן היא הצרה של האשה הראשונה.

אך אפשר להתרגש...

להתרגש מהנהגתו המופלאה של המלך, שלמרות שהכניסו לו עבודה זרה בביתו, הוא לא הלך ולא עזב את עמו, המסיכה היתה צרה לו – משמע שנשאר לשכון שם למרות הצער הנורא.

כשיתבונן האדם בזה לעומקו של עניין, וידמיין את האבא – הוא אבינו שבשמים, שלמרות כל הצער הבגידות העבירות הוא מתעקש להשאר ולהיות עם בניו בבחינת "השוכן איתם בתוך טומאותם" (ויקרא טז, טז), יתרגש ויתפעל הלב האנושי מאהבת בוראו אליו. ואצל רבי יונתן התרגשות זו הסתיימה בבכי עז.

***

דוגמא נוספת לזה מצאנו בגמרא בקידושין (דף פא ע"ב) גם התרגשות תורנית של מלך התורה שבעל פה התנא הקדוש רבי עקיבא, שכאשר היה כמגיע לפסוק "ולא ידע ואשם ונשא עונו" (ויקרא ה, יז), היה בוכה ואומר: ומה מי שנתכוין לאכול שומן המותר באכילה ועלה בידו חלב האסור באכילה, אמרה תורה: "ולא ידע ואשם ונשא עונו", מי שנתכוין לאכול חלב ועלה בידו חלב - על אחת כמה וכמה!

בפשטות ניתן לחשוב שהבכי של רבי עקיבא הוא בכי של צער או פחד מאימת הבורא, שאפילו על עבירות בשוגג ללא כונה חיבים להביא כפרה, כל שכן כשעושים עבירות במזיד.

אך אפשר להתרגש...

שבורא העולם מלך מלכי המלכים אשר מליארדי מלאכים משמים אותו בכל רגע ובכל שנייה, חשוב לו ואכפת לו מכל יהודי באשר הוא, מצער אותו אפילו החוסר שימת לב שבגללה התחלף השומן בחלב ונכשל היהודי באכילתו, ועל כן אותו בורא עולם שאוהב את האיש היהודי ואכפת לו מכל מעשיו, ולכן מבקש ממנו להביא כפרה גם על שגגותיו.

***

ובמדרש רבה (וילנא פרשת אמור פרשה כו אות ז) מובא, שרבי חייא כשהגיע בקריאתו לפסוק "כי הנה יוצר הרים ובורא רוח מגיד לאדם מה שחו" (עמוס ד, יג) מהו מגיד לאדם מה שחו? רב הונא בשם ר' יעבץ אמר, אפילו דברים שאין בהם ממש כשיחה קלה שאדם משיח עם אשתו, הן נכתבין על פנקסו של אדם, וקוראין לפניו בשעת מיתתו.

ושוב מהו פשר הבכי בקריאת הפסוקים?

וכאמור רגילים לפרש גם את זה כבכי מאימת הדין, אך בדרכנו נלך ונבאר שגם כאן הוא בכי של רגש.

רגש אדיר על זה שמלך מלכי המלכים הגדול והנורא מאזין לשיחותנו, אנחנו כל כך חשובים לו, עד שכל מילה שלנו משוכתבת, המלך עצמו מקשיב ומאזין, יש התרגשות יותר גדולה מהידיעה שכל כך אנו נאהבים אצל המלך???

***

ונסיים בדוגמא אחרונה מדברי הזוהר הקדוש (פרשת בשלח דף נז ע"א ובפירוש מתוק מדבש בעמוד תרלו) המספר, שגם רבי שמעון בר יוחאי בכה כשהגיע לפסוק מסויים, והפסוק שעורר את רגשי הבכי של התנא הקדוש והנורא רבי שמעון הוא "השיב אחור ימינו" (איכה ב, ג), בכה ואמר רבי שמעון וכי אפשר שהקב"ה ישיב ימינו לאחור ששם אחיזת הקליפות ויינקו כל שפע החסדים, אלא לפי שהתחיל השמאל לרדת לעולם בעון אדם הראשון (עיין בדברי רבנו האריז"ל בעץ חיים שער כה פרק ב) ובחרבן בית המקדש, לכן הימין נשאר באחור להשפיע חסדים לקליפות].

וגם כאן אוהבי הפשט יאמרו: שפשר הבכי הוא אות צער על השכינה שבגלות ועל שלטון החיצונים בקדושה.

אבל אם נראה את דברי המדרש בילקוט שמעוני (איכה רמז תתרכה) המבאר את הטעם שהשיב הקב"ה אחור ימינו, נבין את הדברים אחרת. וזה לשון המדרש: ר' יהודה בן רבי סימון אמר, כיון שגרמו עונות ונכנסו שונאים לירושלים נטלו את גיבוריהם של ישראל וכפתו ידיהם לאחוריהם, אמר הקדוש ברוך הוא, אמרתי עמו אנכי בצרה, עכשיו בני שרויים בצער ואני ברווח - כביכול "השיב אחור ימינו".

הרי לנו דבר מופלא ומרגש, שהקב"ה החליט להגביל את עצמו ולצער את עצמו כביכול, כאות השתתפות על צער בניו, כמה רגש יש בזה שהאבא גם כשמכה הוא בוכה ומצטער בצער בנו האהוב, ומראה בזה לכל, שהאהבה עדיין מפעמת בקרבו למרות כל חטאי בנו.

זוית ההסתכלות של רבותינו על הפסוקים הנזכרים הגיעה מתוך לב מלא רגש, ומח מלא דעת, ובזה שונים היו משאר המון העם שבמרוצת קריאת הפסוקים, לא התעוררה בהם אף לא נימה מנימי הרגש הדקים, המעוררים את נפש המעיין האמיתי.