הגאולה בדור האחרון?!

מאמר מתוך: עלון הקודש 16

הסופרת האמריקאית מרי מייפס דודג' פרסמה בשנת 1865 את ספרה "הנס ברינקר" או "מחליקים של כסף" (אנגלית: Hans Brinker, or The Silver Skates) ספר ילדים שהתפרסם בכל העולם.

בפרק 18 של הספר, הנקרא "חברים לעת צרה" (Friends in Need), קוראים הנס וחבריו לכיתה סיפור הנקרא 'גיבורהּ של הארלם'. גיבור הסיפור, ילד בן 8 שאינו מזוהה בשמו, יוצא מהעיר אל צדו השני של סכר הפולדר (אזור אדמה מוקף סכרים) המקומי, כדי למסור עוגות לאיש עיוור. בדרכו חזרה לעיר מבחין הילד בפרצה זעירה בסכר דרכה החלו לזרום מים. הילד מבין כי המים עלולים לסחוף את הסכר ולהציף את העיר. בהבזק של רגע הוא מטפס על הסוללה וסותם בזרתו את הפרצה. הוא זועק לעזרה אך איש לא שומע והוא מבלה את הלילה הצונן על הסוללה. רק בבוא השחר מבחינים בו ומגיעים לתקן את החור שבסכר.

הסיפור הזה הפך למשל תרבותי בעולם כולו. לקחים רבים לקחו מהסיפור שלא קרה מעולם. אך הלקח הברור ביותר הוא עד כמה גדול כוחו של מעשה קטן, של ילד קטן, בעת שיטפון...

כלל ישראל נמצא במצב של השתוקקות לגאולה, אך הלב מסרב להאמין, האם בדור הקשה הזה, המלא בנסיונות "שהחושך יכסה ארץ וערפל לאומים" (ישעיה ס, ב), וסכר הטומאה הפריצות הניאוף והכפירה הולך ונפרץ, וכיצד ואיך תבא הגאולה?

את השאלה הזו שאל רבי חיים ויטאל תלמידו הגדול של גדול המקובלים רבי יצחק לוריא האר"י הקדוש. ותשובת רבנו האר"י ז"ל הייתה:

בדור היתום הזה אף דבר קטן שישראל עושה בכונה לשם שמים, חשוב אצל השם יתברך הרבה יותר ממה שהיו עושים גדולות בדורות הראשונים. וכשיש בלב איזה הארה אמיתית אפילו מעט חשוב לפני השם יתברך יותר מאור גדול בדורות ראשונים, שלפי קטנות המוחין של הדור יתום נחשב הרבה. (פרי צדיק פרשת כי תצא אות יב, ופרשת כי תבא אות טז).

והמציאות מוכיחה, שככל שהחושך גדול יותר, כך כל אור ואפילו הקטן ביותר מאיר הרבה מאד. ולכן מעלת כל אחד ואחד מעם ישראל בדור הזה כששומר תורה ומצוות מעלתו גדולה יותר מדורות הראשונים.

דוקא בגלל ריבוי הצרות והגלויות, כשמוסר נפשו, מתעלה האדם לדרגות גבוהות הרבה יותר מאבותיו. וכמו שמבאר החתם סופר בספרו תורת משה על התורה בפסוק "נשא את ראש בני גרשון גם הם לבית אבותם" (במדבר ד, כב):

הטעם שלא נאמר בבני מררי "נשא את ראש" כמו שנאמר בבני קהת (במדבר ד, ב) ובבני גרשון (במדבר ד, כב), לפי שבני לוי רומזים על מצבם של עם ישראל, וכשעם ישראל נמצא בגדר "מררי" – שממררים את חייהם ביסורים קשים כדור של שמד, ובניו של מררי "מחלי ומושי" (במדבר ג, כ) "מחלי" - כל חולי וכל מכה ושם השני "מושי" - משו מאוהליהם ובחוצות הושלכו לעוף השמים, ומה יאמר אליהם "נשא את ראש לבית אבותם" – הלא אבותם טפלים להם והם גדולים מהם...

הרי לנו, ששעבוד הגלות וחושך הצרות, הם הופכים את האדם לגדול יותר מאבותיו.

אך לא רק בגלל הצרות והאסונות מעלת דורנו גדולה, שכבר כתב הגאון הקדוש רבי שלום דובער שניאורסון זצ"ל (האדמו"ר החמישי בשושלת חב"ד, כונה 'הרמב"ם של תורת החסידות') באוצר המאמרים (שנת תרע"ט עמוד תסד):

"והאיש משה ענו מאד מכל אדם וגו'" (במדבר יב, ג), כיצד משה רבנו לא התגאה בליבו כלל, וכי לא הכיר בכל מעלותיו? אלא, לפי שמשה ראה בספרו של אדם הראשון (עיין שמות רבה פרשה מ סימן ב), וראה שיהיה דור בעקבתא משיחא שלא יהיה בהם השגה אלוקית, ולא תהיה עבודה אמיתית בלב ומח, רק יהיה קיום המצות בפועל ממש, וגם זה יהיה קשה להם עד מסירות נפש, שיהיה כמה מניעות וכמה עיכובים בגוף ונפש בריבוי העלמות וההסתרים. ויעמדו נגד כל מונע ויקיימו המצות במסירות נפש ובדרך ניסיון. ולכן היה בתכלית השפלות מפני היתרון הזה שהם גדולים בהרבה ממנו.

והדבר מבהיל, שמעלת העמידה בניסיונות הדור שלנו, גרמו למשה רבנו את ענוותנותו הגדולה.

והדברים מבוארים גם בדברי הגאון הקדוש רבי מאיר רוטנברג זצ"ל האדמו"ר מאפטא בספרו אור לשמים (פרשת תצוה עמוד קלח):

בספר ברית מנוחה (ניקוד הח') לרבי אברהם מרימון הספרדי זצ"ל (בספר עץ חיים כותב רבי חיים ויטאל זצ"ל על ספר זה: ספר ברית מנוחה הוא אמיתי וחיברו חכם גדול בתורה ובחכמה ונאמן רוח וכיסה את דבריו בעומק ונעשה ע"פ נשמת צדיק אחד קדמון שנגלה אליו אליהו זכור לטוב ולימדו. ובמבוא לספר בהוצאת מכון הרמח"ל ליקטו שבחים רבים עליו) כתב, שמה שאמרו בגמרא בשבת (דף קיב ע"א) אם הראשונים כמלאכים אנו כבני אדם. ואם הם כבני אדם אנו כחמורים. זה נאמר לדורותם, אבל בדור האחרון - יהיו יותר גדולים מדורות הראשונים.

גם המשגיח רבי ירוחם ליבוביץ' בשיחותיו הרבה לדבר על ערך הדור ולומדי התורה בדור הזה, וכפי שמבואר בספרו דעת תורה (במדבר עמוד קמז):

כיום בדורותינו הכה אפלים, בני ישיבה ודאי יתכן כי הם גדולים יותר מאלה הגדולים אשר מדור שלפנים.

לא רק בעצם קיום המצות ושמירת התורה גדלה מעלת אנשי דורנו, אלא אפילו בדרכי התשובה, שמלבד מה שדרשו חז"ל באבות דרבי נתן (נוסחא א פרק יב):

"כי לכלב חי הוא טוב מן האריה המת" (קהלת ט, ד), "כי לכלב חי הוא טוב" - זה רשע המתקיים בעולם הזה. "מן האריה המת" - אפילו מאברהם יצחק ויעקב שהן שוכני עפר.

ומבואר בפסיקתא זוטרתא (לקח טוב קהלת פרק ט סימן ד) דהיינו לענין תשובה וקיום המצוות. גם בעצם הכפרה על העונות הדרך קלה ביותר מדורות הראשונים. וכפי שהביא הגאון הקדוש רבי ירחמיאל ישראל יצחק דאנציגר זצ"ל האדמו"ר מאלכסנדר בספר ישמח ישראל (דרוש לחנוכה אות נו):

שאלו תלמידי רבי חיים ויטאל זצ"ל את רבם, על מה שמבואר בתלמוד ירושלמי שבת (סוף פרק ה) שפרתו של רבי אלעזר בן עזריה היתה יוצאת ברצועה שבין קרניה בשבת שלא ברצון חכמים והשחירו שיניו מפני התענית. והקשו לו התלמידים: "רבינו, אם על דבר קל כזה היה מסגף את עצמו כל כך עד שהשחירו שיניו מהצומות, מה נאמר ומה נעשה לתיקון עונותינו?" והשיב להם: "בזמן הזה בחשכת הגלות, גם צעקה ואנחה אחת אמיתית מישראל מעומק לבו נחשב כהתעניתים משנים קדמונים".

ומסיים בספר ישמח ישראל ואומר:

מזמן רבי חיים ויטאל זצ"ל עד עתה שהגלות והצרות מתגברים ובכל יום קללתו מרובה מחברו, בודאי זעקת ישראל מעומק הלב, יקר הוא בעיני ה' כהתעניתים משנים קדמוניות.

ואנו נוסיף ונאמר שהרי מזמן הרב ישמח ישראל (נפטר ערב ראש חודש שבט תר"ע) עברו למעלה ממאה שנה, וירידת הדורות גדלה כך שערך זעקת הלב מעומק הלב עלתה עשרות מונים בעיני ה'.

זאת הסיבה שעלינו כל כך לנצל את מעשינו, בכל רגע אנו ניצבים מול מכרי זהב ויהלומים, ויכולים להגיע לדרגות גבוהות במעשים קלים. וכבר כתב הגאון הקדוש רבי אהרן קרלינר ז"ל האדמור מקרלין בספרו בית אהרן (דף פז):

אהובי אחיי תאמינו לי והוא מלא בכל הספרים, אשר מה שהיו צריכים הצדיקים הראשונים להשיג בכמה ימים וחדשים אפשר כעת לתקן בשעה אחת. (ובספר במכתב מאליהו חלק ד עמוד קח ביאר את דבריו יותר עיין שם).

הרי לנו שדוקא במצב של "כי הנה החשך יכסה ארץ וערפל לאמים" – אם נאיר את החושך במעשינו יתקיים בנו סופו של הפסוק "ועליך יזרח ה' וכבודו עליך יראה" (ישעיה ס, ב).

ולסיום עלינו לזכור, שבהקרבה ועמידה בנסיון, האדם נהיה 'גיבורה של ארלם', או אפילו 'גיבור העולם' (עיין אבות פרק ד משנה א).