מאמר לפורים – הלקח לדורות עולם

מאמר מתוך: עלון הקודש 12

"ימי הפורים האלה לא יעברו מתוך היהודים וזכרם לא יסוף מזרעם" (אסתר ט, כח).


הצטוינו לזכור תמיד את ימי הפורים, מה יש כל כך לזכור, הלא מנהג העולם הוא שכשמגיע פורים חוגגים, וכשיוצא החג שוכחים...


בכל דור ודור יש את ההמן התורן שמתיימר להשמיד את כרם בית ישראל, כמה כיף להכות את המן, להכות ברעשן, או סתם לרקוע ברגלים, המחמירים מוסיפים מיני נפיצים למיניהם [שאסורים על פי ההלכה], ולכוון על המן המודרני.


וזאת עליכם לדעת, המן המודרני לא שונה כלל מההמן המקורי, שניהם רוצים דבר אחד "להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים מנער ועד זקן טף ונשים ביום אחד ושללם לבוז" (אסתר ג, יג).

או בשפה ערבית מודרנית "להליך את כל היהודים לים".


חג הפורים מסמל את הניצחון של עם ישראל על אלו שרצו באיבוד העם היהודי - המן וחבר מרעיו.

ואולם אם נתבונן נראה שתכליתו של המן היתה 'רק' לאבד את העם היהודי בגופו.


***


ובודאי יתמה הקורא מהו ה'רק' הזה? וכי קיים דבר יותר גרוע מרצון אכזרי זה???


חכמינו זכרונם לברכה בספרי (דברים פרשת כי תצא פיסקא רנב) כתבו, רבי שמעון אומר, מצרים הם טבעו את ישראל במים, ולא אסרם הכתוב לבא בקהל ה' אלא עד שלשה דורות (דברים כג, ח - ט), עמונים ומואבים מפני שנטלו עצה להחטיא את ישראל אסרם הכתוב איסור עולם (דברים כג, ד), ללמדך שהמחטיא את האדם קשה לו מן ההורגו, שההורגו אין מוציאו אלא מן העולם הזה והמחטיאו מוציאו מן העולם הזה ומן העולם הבא. [וכן הובא ברש"י על התורה דברים כג, ט].


זוועות מצרים המתוארות בדברי רבותינו לא נפלו מזוועות ומאורעות השואה, מצרים היה המחנה עבודה הכי גדול, ולא רק מחנה עבודה אלא גם מחנה השמדה "כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו" (שמות א, כב), בכל יום היה פרעה שוחט 150 ילדים בבוקר ו150 ילדים בערב ומתרחץ בדמם (שמות רבה וילנא פרשת שמות פרשה א אות לד), מי שלא היה מספיק את מתכונת הלבנים היו משקעים בקירות את התינוקות שלו ומוחצים אותם למות (שמות רבה (שנאן) פרשת שמות פרשה ה אות כא), היה שלטון מוחלט לנוגש המצרי על גופו של היהודי (רש"י במדבר כו, ה), ולמרות זאת התורה אומרת שאין לנו לשמור טינה כל כך גדולה אליהם, כי הם בסך הכל התעללו בגופינו, שחטו את צוארינו, והתרחצו בדמינו...


ומנגד עמון ומואב שלא הקיזו אף טיפת דם יהודי, אך שלחו את בנותיהם בחוסר צניעות להכשיל את עם ישראל (במדבר כה, א. וע"ע דברים כג, ה), לא היה זה מכשול תמידי או אפילו במשך זמן רב כל כך, ולמרות זאת מלמדת אותנו התורה שעל דבר כזה אין כפרה עד עולם. כי גדול המחטיאו יותר מן ההורגו.


***


כשנדקדק ונקרא בדברי סופרי הציונות וראשיה, נראה שגם מטרתם של ראשי הציונות היתה שלא יזכר שם ישראל עוד. היה זה נסיון נוסף להשמיד ולאבד כל סממן של קדושה בעם ישראל. וכפי שהעיד חיים הזז (מגדולי הסופרים והוגי הדעות של התנועה הציונית): אין "היהדות והציונות" דבר אחד הם, אלא שני דברים שונים זה מזה... הסותרים זה את זה. כשאדם אינו יכול להיות יהודי - הוא נעשה ציוני... הציונות מתחילה ממקום הריסת היהדות... היא לא המשך... היא ההפך ממה שהיה... אני מאמין שארץ ישראל  זה כבר לא יהדות... (מתוך המחזה: הדרשה).


היחס לדת היהודית היה יחס מזלזל וכפי שאמר נחמן סירקין (מראשי "פועלי ציון"): המוני העם שקועים "בהבלי הדת", רבני העדה מחזיקים את המון העם בבערות זו ובהבלים אלה. הציונות... קוראת בשם האור, בשם האמת... "למלחמה" בכל כוחות השחור והזדון הללו ("כתבי נחמן סירקין", הוצאת דבר, תרצ"ט).


לא היתה לציונות בעיה עם 'דת' אלא בעיה עם הדת היהודית, זאת הסיבה  שהסופר יוסף חיים ברנר (איש הנהגה שבתחילת 1921 גם השתתף בוועידת היסוד של "ההסתדרות הכללית"): אמר "הברית החדשה" - סִפְרֵנוּ הוא, עצם מעצמנו, בשר מבשרנו... יכול אדם מישראל להיות יהודי טוב, מסור ללאומו בכל לבבו ונפשו, ולא לפחד מפני הנצרות - כמו מפני איזו "טריפה". אדרבה, להתייחס אליה ברטט נפש דתי... ("בספרות ובעיתונות", הפועל הצעיר, כ"ב חשוון 1910).


אותו רטט נפש דתי לא עבר אצל אותם אשי הציונות כשהתיחסו לספר התורה ולקדושתו.


הרי לנו מעט מהוגי ההשכלה והציונות – שבכל עת ניסו להידמות לגויים, ועשו כל אשר לאל ידם להדמות אל הגוי, ולא רק שלא הצליחה מחשבתם, אלא הם נאבדו מן העולם, ועולם התורה והיהדות נוע ינוע.


מעניין לציין, כי רבים מהחוגגים את חג הפורים, לא מבינים על מה החג ומה מהותו, למה המן רצה דוקא להשמיד את עם ישראל מכל האומות (אסתר ג, יג)? למה מלחמה לה' בעמלק מדור דור (שמות יז, טז)?


גם המן וגם עמלק רצו לאבד שם ישראל בגוף וברוח, ומלחמתינו התמידית בכל החזיתות היא כנגד אויבים אלו.


בל ניתן למחשבה טועה – שדי לנו בשמירת הגוף ללא הנפש, המדינה ללא הדת, והעם ללא התורה. מההיסטוריה התנכי"ת והמציאותית גם יחד אנו רואים שכאשר העם שמר את דרך השם מצותיו ותורתיו, נהנה העם מכל הברכות הכתובות בתורה (מלכים א, ה, ה), וכשלא הלכו בדרך השם – העם סבל.


***


במאתיים השנים האחרונות מעת תקופת ההשכלה (המאה ה - 18) ראינו שמי שרצה לאבד את שם ישראל, נאבד הוא וזכרו גם יחד.


משה מנדלסון (פילוסוף והוגה דעות יהודי-גרמני, מאבות תנועת ההשכלה היהודית) - תבע את המשפט "היה יהודי בביתך ואדם בצאתך".


על סטייתו שנראתה קטנה ולא משמעותית מדרך התורה שילם מחיר יקר, אף כי מנדלסון עצמו קיים בחייו אורח חיים יהודי-דתי, ארבעה מבין ששת ילדיו המירו את דתם לנצרות, ומבין תשעת נכדיו (ובהם המלחין פליקס מנדלסון-ברתולדי) רק אחד נותר יהודי. גם נכדו הד"ר ארנולד מנדלסון המיר את דתו מיהודי לפרוטסטנטי ומאוחר יותר לקתולי (עבד בירושלים כרופא, בבית החולים הצרפתי "סט - לואי" בשנים 1852 – 1850).


הכשל החינוכי של משה מנדלסון אצל בניו, הופיע גם אצל תלמידיו, דוד פרידלנדר (נולד למשפחת סוחרים אמידה בקניגסברג, וב-1771 בא לברלין) שהיה תלמידו וידידו של משה מנדלסון, ולאחר מותו ראה את עצמו כתלמידו המובהק וכיורשו הרוחני, ואף תרגם כמה מכתביו העבריים לגרמנית, שלח ב-1799 לכומר הפרוטסטנטי וילהלם אברהם טֶלֶר (Teller) בעילום שם "איגרת מאת מספר ראשֵי בתי-אב בני הדת היהודית" ("Sendschreiben von einigen Hausvätern jüdischer Religion"), שבה הציע לו שהוא וכמה ראשי משפחות יהודים אמידים נוספים ימירו את דתם לנצרות.


אחד העם אשר צבי גינצברג (מייסד הזרם והוגה הרעיונות של הציונות הרוחנית): הביע את דעתו על היהדות והאמונה ואמר "יכול אני להחזיק באותה הכפירה המדעית הנושאת עליה את השם "דרווין", מבלי שתצא מזה איזו סכנה ליהדות" (דבריו הובאו ע"י בן גוריון ב"האחדות", י"ט שבט 1911). עוד קבע שלדעתו - "לא רק בצרת היהודים יש לעסוק, כי אם גם בצרתה של היהדות". חרף חינוכו הדתי, בהיותו משכיל חילוני סבר כי המדינה היהודית ואנשיה אינם צריכים לאחוז בתכני הדת, כי אם לחדש תכנים מודרניים ברוח התקופה. את שיקומה של היהדות ביקש אחד העם לבסס ללא הממד הדתי שלה.


ואכן, בתו הצעירה רחל החליטה לא להתעסק בצרתה של היהדות אלא פשוט לברוח מצרה זו, ונישאה לעיתונאי הלא־יהודי מיכאיל אוסורגין. בנישואין אלו ראה אחד העם אסון נורא, והוא ניתק את הקשר איתה.


בנימין זאב הרצל – (הוזה וחוזה המדינה, זה שהפך את הציונות "לתנועה לאומית"), ב-1892 כתב הרצל, כי עדיף שכל היהודים יתנצרו. במכתב למוריץ בנדיקט הוא מפרט: "יש לי בן. הייתי מעדיף להתנצר היום או מחר, כדי שתקופת החברות שלו בנצרות תתחיל מוקדם ככל האפשר... אבל אינני יכול לעשות זאת משתי סיבות: ראשית, אני עתיד לפגוע באבי... ושנית, אין לנטוש את היהדות כל עוד קיימת עוינות כלפיה... יש ליצור תחילה מצב של סובלנות, ואחר כך להעביר את כל היהודים כגוף אחד אל הנצרות."


התוכנית שלו לפתירת "בעיית היהודים" על ידי "התנצרות המונית" נשמרה בכתביו ("כתבי הרצל" כרך ב', יומן א', עמ' 14).


הרצל גם היה חוגג את חג המולד ומדליק את האילן המסורתי, ודאג שילדיו יתפללו את התפילות הנוצריות בכל בוקר וערב ("נגוהות מן העבר", ת"א התשכ"א, עמ' 69).


הנוער של היום, מתחנך על הערצה עיוורת של הרצל 'חוזה המדינה' – מדינת היהודים, באיזה מעשה הרצל הראה את יהודותו – זאת לא נדע.


ומה נותר מכל משפחתו?

 

אשתו של הרצל, ז'ולי, נפטרה בגיל 39, בשנת 1907, ככל הנראה ממחלת לב. היא ביקשה שישרפו את גופתה. הצנצנת עם האפר הופקדה למשמרת בידי בנה האנס. באחד ממסעותיו, שכח את הצנצנת ברכבת והיא נעלמה.

בתו הבכורה של הרצל, פאולינה, בנעוריה התנהגה בפריצות [אפילו בחינוך מיני לביתו - לא הצליח הרצל "חוזה המדינה"], עברה כמה וכמה אשפוזים פסיכיאטריים, התחתנה, התגרשה והתגלגלה לעיר בורדו בצרפת, שם התמכרה למורפיום, נעצרה בעוון שוטטות, ומתה בשנת 1924, בגיל 40.

בנו האנס, שנולד ב-1891, לא נימול בלידתו וגם לא ניתן לו שם עברי. אחרי מותו של הרצל, ראתה בו התנועה הציונית יורש אפשרי, וארגנה לו טקס ברית מילה בגיל 15. זה לא קירב אותו ליהדות. האנס עבר אנליזה אצל יונג, והמיר את דתו כמה פעמים: הוא היה בפטיסט, קתולי, פרוטסטנטי, אוניטרי וקווייקר, בסוף ימיו ביקש לחזור ליהדות. או אז הגיע אליו הידיעה על מותה של אחותו פאולינה איבד טעם בחייו והתאבד ביריה.


הוא ביקש שגופתו וגופת אחותו ייקברו יחד.

הבת הצעירה, טרודה, נישאה וילדה את הנכד היחיד של הרצל, סטפן תיאודור. מייד אחרי הלידה אושפזה בבית חולים פסיכיאטרי כמעט לצמיתות. כשהנאצים פינו את המאושפזים היהודים מבית החולים הפסיכיאטרי של וינה, נשלחה למחנה טרייזנשטאט, שם מתה מרעב במרס 1943.

נכדו היחיד של הרצל, סטפן תיאודור, הנצר האחרון למשפחה, למד בפנימיה באנגליה ושינה את שם משפחתו למונרו. למרות החיים היחסית מוצלחים שלו [הוא דמה דמיון פיסי מובהק לסבו. סטפן התגייס לצבא הבריטי והיה קצין, וב-1945 ביקר בפלסטינה והתקבל בכבוד מלכים. כמה וכמה קיבוצים הציעו לו להשתקע בהם, אך הוא סירב. במקום זאת קיבל משרה ממשלתית בריטית בוושינגטון] - בנובמבר 1946 קפץ מגשר בשדרות מסצ'וסטס והתאבד.


העונש היה גלוי ומפעים במידה כנגד מידה, הרצל רצה לאבד שם ישראל, ונאבד שמו וזכרו.

ואכן, התורה עצמה מבטיחה ואומרת "כִּי דְבַר ה' בָּזָה וְאֶת מִצְוָתוֹ הֵפַר הִכָּרֵת תִּכָּרֵת הַנֶּפֶשׁ הַהִוא עֲוֹנָה בָהּ" (במדבר טו, לא), הפסוק מדבר על אחד שיבזה את דבר ה' ויזלזל בו, שיכרת הוא וזרעו בעולם הזה ובעולם הבא, ממש כמו שקרה להרצל.


דורשי רשומות רמזו את סופו ואחריתו של הרצל בפסוק זה: "כי דבר ה' בזה" – "בז"ה" ראשי תיבות ב'נימין ז'אב ה'רצל.


מקס נורדאו או בשמו המלא שמעון שמחה) מקסימיליאן (מאיר) זִידְפֶלְד) – (ידידו של הרצל, ושותף פעיל ברעיון הציוני) – סיפר "בהגיעי לגיל חמש-עשרה, נטשתי את אורח החיים היהודי ואת לימוד התורה... היהדות נותרה עבורי לא יותר מזיכרון, ומאז חשתי עצמי תמיד גרמני, גרמני בלבד."

ומה נשאר ממנו וממשפחתו? אף לא זרע אחד ששם ישראל עליו. הוא הותיר אחריו את רעייתו, אנה-אליזבט דונס, דנית נוצרייה שהייתה זמרת בארצה ואלמנתו של הסופר הדני (וציר דנמרק בפריז) ריכרד קאופמן, ואת בתם המשותפת, מקסה.


גם שמו וזכרו אבד...


***


בדור שלנו אנו רואים את המלחמה לה' בעמלק, היאך ניצבים עמלקים בתחפושות שונות זאבים בתחפושת כבשים, ומנסים לזנב את כל הנחשלים, לקרר את הקדירה כמהותו של עמלק (פסיקתא דרב כהנא (מנדלבוים) פיסקא ג – פרשת זכור אות י), ועליהם אנו קוראים ואומרים "סורו טמא קראו למו" (איכה ד, טו), אל תבואו להשחית ולטמאות את כרם ה' צבאות, "ולא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי" (ישעיה יא, ט), ראו מה קרה לאותם שניסו לקרר, והיכן הם היום.


זהו הזיכרון והלקח מימי הפורים שצריך ללוות אותנו ואת זרענו כל השנה.


"וזכרם לא יסוף מזרעם"...

Join the Be'Ezrat HaShem Family!

Follow  us on:

  • Facebook Social Icon
  • Twitter Social Icon
  • YouTube Social  Icon
  • Instagram Social Icon
  • SoundCloud Social Icon
  • LinkedIn Social Icon

 A special thank you to our supporters:

David Diamonds 1963 Storefront .jpg

© Copyright Be'Ezrat HaShem 2020. All Rights Reserved. The content on BeezrathaShem.org is for personal use only. It may not be distributed, duplicated, broadcasted or otherwise reproduced in any way, shape or form without express written permission

Want to be a sponsored supporter?

CONTACT US TODAY CLICK HERE

Public Support of BeEzrat HaShem Inc. & Rabbi Yaron Reuven by Major Rabbanim